קצת יותר משבוע בלעדיך,
בלי מגע ידייך,
בלי שפתיי על שפתייך,
ורק אותו השקט שנשאר אחריך.

כן, אולי אני משתגעת,
אבל זה רק בגלל שנפשי אל נפשך כה מתגעגעת,
ולא משנה לאן אלך ולאן אפנה, תמיד את קולך שומעת,
אז תגיד לי אתה, מה אעשה עוד יום בלעדיך? כי זאת אינני יודעת.

השקט הזה מצליח להטריף אותי לפעמים,
וכמו תמיד, הנחמה לא מגיעה מספירת הימים,
נכנסת למקלחת, משתוקקת לקצת רוגע, פותחת את זרם המים החמים,
והללו, אומנם מצליחים הם לשבור את אותו השקט לכמה דקות, אך לי
כלל וכלל אינם נועמים.

ואיך ינעמו המים, איך ירגיעו, כשנדמה שאצלי בפנים הכול
גועשים?
ומסביב, השקט הארור הזה, שכל פעם מצליח לערער לי את כל
החושים,
ובחוץ עוד נשמעים צפצופי המכוניות ורחוב הומה באנשים,
ואני, כלא שומעת דבר, עם הדממה בחדר והסערה שמתחוללת בתוכי,
הופכת אטומה להכול, ודווקא עכשיו,
כשהשקט הזה הורג אותי לאט לאט מבפנים
כמה זקוקה אני לשמוע את אותם הרעשים.

הזמן בורח, ואני עדיין בלעדיך,
וכל מה שיש לי הוא תמונה יחידה בראש של פניך,
הכול איכשהו נשכח מלבי, הכאבים התכופים, האנשים, העולם, כל
המחשבות תמיד רק עליך,
והשקט הנורא הזה, מצליח רק הוא להמחיש כמה תלויים חיי בחייך.

כל אדם חולם על שקט כלשהו בחייו,
ואני, אני רק רוצה שהשקט הזה ייעלם, יתאדה, רק מבקשת שאוכל
לעבור יום אחר יום בציפייה לך בלעדיו,
כי חושקת נפשי בשקט אחר, אותו השקט שיבוא יחד איתך, וכאוויר
לנשימה, זקוקה לו אני עכשיו,
אתה שומע אותי? כשאתה חוזר, להביא אותו אליי אתה חייב!