היא הייתה ילדה רגילה, כמו השכנה ממול שרואים כל בוקר אותה ואת
כלבה יוצאים לסיבוב משותף ברחוב.
באותו בוקר רגיל כשהציפורים צייצו את אותו ציוץ מוכר היא קמה
והתלבשה לאיטה, בדרכה לעבר עוד יום לא נודע..
הרחוב היה שומם, שיח שצמח לו פרא בקצה המדרכה, שאריות צואת
כלבים מונחות חרש חרש על המדרכה-
היא לא ציפתה לראות אף אחד מוכר- ואף אדם לא היה שם..
השיר שהיא אהבה היה עדיין בראשה מיום האתמול הכל כך צפוי שעבר
עליה- לקום, להסתובב, לעשות סידורים,לראות את אמה שעזבה את
אביה- תמיד הייתה מין אישה משוחררת שכזו
וציפית שלנו אהבה את זה בה, נפשה הייתה כלואה בגוף של מישהי
שהייתה יכולה בקלות להיות עוזרת בית בבית עשירים.
כשרצתה להיות מצטיינת - נכשלה
כשרצתה לאהוב- שנאה
כשרצתה להרגיש- נתקלה בתחושה כל כך רגילה של כהות חושים
וכל התוכניות שרקמה לעצמה נפרמו לאט לאט כשטיח פרסי עתיק
יומין.

ואולי גם אחד מכם קוראים יקרים נתקל לפעמים בציפית
שלנו-הילדונת הקטנה שתמיד נמצאת שם כשמשהו מתפוצץ לנו בפרצוף,
בלון גומי הלעיסה שנדבק לקצוות הפה אחרי הבום הגדול..