אחרי שעתיים התעוררתי, השעה עדיין היתה עשרה לחמש. נזכרתי
שצריך להחליף בטריות לשעון.
כמו תמיד אני צריכה לעשות הכל. כמה שירלי צריך בשביל להחליף
בטריות לשעון?
זה קצת מעייף להיות תקועה בבית כל היום. אבל ככה זה כשאת
חולה.
לפחות מתקשרים אלייך אנשים, סתם כי את היית שם בשבילם ולהם לא
נוח להתעלם ממצבך.
תמיד. תמיד אני נמצאת שם כשצריך. וגם כשלא. בין אם זה חברה
שמתבכיינת על זה שהחבר שלה לא התקשר אליה יום שלם, ובין אם זה
ידיד ששכן שלו התאבד. וזה לא שהוא היה קשור אליו או משהו, הוא
סתם מרגיש פתאום שהמוות קופץ בכל פינה.
והיינו בטוחים שלנו זה לא יקרה, שזה סתם צרות של עניים או
עשירים. ואנחנו, ממוצעים שכמותינו, בעיר שלנו אנשים מתאבדים.
כבר מזמן רציתי להחליף את השעון הזה. הוא סתם גדול, תופס אבק
ומתקלקל כל כמה ימים. אבל יש לו ערך סנטימנטלי.
הו, כן. רק בגלל זה אני לא זורקת אותו. בטח.
וגם בגלל שאין לי כוח לצאת החוצה. אני חולה וזה.
פתחתי את המגירה ההיא עם כל האוצרות והדברים השימושיים. תמיד
יש שם בטריות. אבל פתאום לא היה.
אמא לא היתה בבית בשביל לנדנד לה שתקנה בטריות. ואבא... שאני
אנדנד לאבא לצאת מהבית? זה נשמע ממש לא מציאותי.
ואז צחי התקשר. נורא הופתעתי. צחי? צחי הזה שאפילו שקל לקיוסק
הוא לא נותן לי?
"מיכל?"
"לא. שירלי."
"אהה... שירלי, מה קורה? יש לך את הטלפון של מיכל אולי?"
זה היה כזה ברור.
אז כמובן שהייתי נחמדה ונתתי לו את המספר של מיכל. עם מלמולי
"בן זונה" בין לבין.
אני חולה, מותר לי.
אחרי שניתקתי ואמרתי "שיחנק", הלכתי למטבח במטרה לצנן את גרוני
היבש.
אבל לא היה מיץ ענבים. אני לא מסוגלת לשתות משהו אחר. והם
יודעים את זה, המשפחה.
הם גמרו לי את המיץ ענבים הקר. נאלצתי לקחת מיץ חדש מהמחסן
ולשים קרח. זה אף פעם לא באמת עוזר.
שמתי את המיץ במקרר והתיישבתי על הספה. הטלפון שוב צלצל. הפעם
זאת היתה מיכל.
"למה לעזאזל נתת לצחי את הטלפון שלי?"
"מה?"
"ואם זה היה איזה פדופיל מסריח, היית נותנת לו את המספר
שלי???"
"אבל זה היה צחי."
"זה יכל להיות מישהו אחר!"
"אבל זה צחי. נכון?"
"אוף את לא מבינה! זה יכל להיות איזה פושע שרוצה לאנוס אותי!"
"דרך הטלפון...?"
אחרי שתי דקות של זעיפות
ממיכל-התמימה-שפוחדת-מאנסי-טלפון-ובכלל-אף-פעם-בחיים-שלה-היא-לא-הלכה-לרוקי-או-התהלכה-ברחוב-עם
חגורה-במקום-חצאית-וגם-היא-בכלל-לא-השתתפה-בסרט-פורנו-של-סטודנט-מפוקפק,
היא התרגשה לספר לי שצחי והיא מתחילים לצאת קבוע.
ושוב, במקום להודות לי על הדברים הקטנים האלה שאני עושה - הם
צועקים עלי.
אני הדבר הקטן הזה, הבורג במכונה. זה בסדר אם הם מבקשים ממני,
צועקים עלי, מתלוננים אלי וכו'. במיוחד כשאני חולה ואין לי
בטריות לשעון.
מעוצבנת וחסרת מיץ ענבים קר, התלבשתי ויצאתי החוצה עם 39
מעלות. לקנות בטריות לשעון, כמובן.
כשהלכתי לחנות ההיא של השען היתה הודעה מוזרה על הדלת.
"בצער רב וביגון קודר..."
עכשיו לא רק שאני מחוץ לבית, חולה, חסרת מיץ ענבים, מעוצבנת
מצחי ורוצה להרוג את מיכל, גם השען שלי החליט שהיום זה יום
מושלם להתאבד.