[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלקסנדרה שוץ
/
אתה כבר חייל?

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי. העיניים שורפות לי, בוערות לי,
קודחות לי. אני רוצה להיעלם. רוצה לצאת ולברוח. רוצה לשבת בחוץ
ולשכוח שהייתי פה. רוצה לבכות. ואני נשארת, מתיישבת, מחכה
שיקראו לי. אני בוהה באנשים שיושבים ומחכים כמוני. רובם
מחייכים, רובם מדברים האחד עם השני, רובם מצפים בשמחה.

והקול שמהדהד ברמקול מנער אותי. אני מזיעה, הראש מסתובב לי
ועוד מעט ואני נופלת. אני מסתכלת, מנסה לחפש את המקום הנכון.
אני טועה, מסתבכת, נתקעת באנשים אחרים שצועקים עלי, צוחקים עלי
ומסתכלים עלי.

והחדר, איפה החדר? אולי אני אשאל, אולי אני אברח. רק להסתובב
בשקט, לא להסתכל, לא להתבלבל ולברוח, רחוק. וקול במדי צבא עוצר
אותי ושואל: "את מי אתה מחפש?". וקול אומר לי להצטרף, להיכנס,
וקודם כל לרשום שם. ואחר כך להתפשט. והקול עומד מולי בוחן
ובוחן ובוחן, נוגע ורושם, נוגע ושואל. ואני שותקת, קר לי ורע
לי. אני צריכה להשתין. עכשיו! הקול אומר לי להירגע, להתאפק,
לשתוק. הקול שואל אותי בתקיפות: "אתה תינוק?" ואני משתינה
במקום. עומדת ומקשיבה לטיפות שנושרות על הרצפה וכובשות להן
מקום של כבוד באמצע החדר. הקול נועץ בי עיניים, צורח לי לזוז.
צורח לי באוזן מילים של שינאה, מילים של אסון, מילים גדולות של
שיגעון. ואני מקשיבה. ולא מקשיבה. רואה אותו לרגע כפול, רואה
אותו מתקרב ואומר לי לצאת. אומר לי לחזור בעוד מיליון שנה.
צורח לי אידיוט ובהמה. צורח לי שהוא לא רוצה לראות אותי יותר
מול העיניים שלו. אני מחייכת ובוכה.
ויוצאת לשבת בשמש שאולי תשרוף אותי.

אנשים שעוברים, עוצרים ומסתכלים נהנים לראות איך הדמעות
משפילות אותי. נהנים לעצור. חלקם מנסים לברר אם אפשר לעזור.
שואלים איפה אתה גר. מבררים אם חסר לי כסף. מתעקשים להישאר.
ואני בוהה ומתנתקת. שומעת קולות ממקומות אחרים ומחייכת. חושבת
לעצמי לקום, לקום וללכת, ולחזור הביתה. לחזור ולהתמודד שוב.
והאוטובוס שמגיע פותח לי דלת ואני עולה ומתיישבת, מסתכלת
מהחלון, סתם. אנשים שעולים אחריי מסתכלים, בוחנים ומחפשים,
מקווים למצוא מקום לשבת.
מקום שיוכלו להניח סלים ועייפות. מקום שיוכלו להחזיר לעצמם את
הנשימה. וצפוף, נהיה צפוף ומחניק ואני צריכה להקיא, ואני צועקת
לעצמי להתאפק. פותחת חלון והרוח מרגיעה אותי, עד שאיש שעומד
קרוב אלי מבקש לסגור. אני מתעלמת. הוא מתקרב ושואל: "אתה לא
שומע? איך יש לך את החוצפה?" וקר לו והוא סוגר לי את החלון.
אני מקללת אותו בשקט וממשיכה לבהות בחלון, לחשוב על הבית,
לנסות להירגע. מנסה לנשום.

האוטובוס עוצר, פותח לי דלת. והרגליים לא מקשיבות לי כשאני
מבקשת מהן לרדת במדרגות וללכת הביתה. ללכת על המדרכה ישר, ללכת
הביתה ולהיכנס בדלת. ואני רוצה לעוף. ואני צריכה עכשיו
להסביר.

ואני צריכה להיכנס, ללחוץ על הידית, לשמוע את חריקת הדלת,
לשמוע את אבא אומר שלום. לענות לו כשהוא שואל "האם עכשיו אתה
כבר חייל?", האם עכשיו הוא  כבר יכול להתגאות. אם הוא יכול
לקנות לי תיק, אם הוא יכול לחבק אותי? ואני מגמגמת, מתאמצת לא
לבכות, רק לא לבכות. כשאני מספרת לו במשפטים קצרים, במשפטים
שיש בהם רק מילה אחת, שנגמר. ואבא מתקרב, ומקלל. צועק שהוא ידע
שלא ייצא ממך כלום, אבל כלום. שהבושה שאתה מפיץ בבית כבר עוברת
כל גבול ואיך אפילו לצבא אתה לא מסוגל. ואז הסטירה. שורפת לי
את הלחי ואת האוזן, שורפת לי את הגרון, ואני נופלת על הרצפה
וזוחלת החוצה. נושמת אוויר מלמטה ובוכה, שוב בוכה. ורואה רחוק
ורואה כחול, רואה את עצמי הולכת ונעלמת, ואני שומעת בכי וצחוק.
ואני מרגישה עמוק, עמוק, עמוק. והחיוך מתפשט ולובש צורה של
צחוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Blood is
thicker than
water. And much
tastier.



ערפדית מתחילה,
מתלהבת


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/04 16:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלקסנדרה שוץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה