היא ירדה מהאוטובוס, והנה מולה הפנים הראשונות בקיבוץ.
"אפשר לעזור לך עם התיקים?" הוא שאל.
הצעה שכזאת מחייבת מבט דקדקני יותר.
גבוה ורזה, הוא עמד שם. שערו המתולתל למחצה והפרוע לחלוטין
מתבדר ברוח, וחיוכו חושף שיניים ישרות. נראה כענק לידה.
והיא מסיטה את שערה הארוך והפזור מעיניה, ומחייכת מעלה אליו,
מקבלת את הצעתו.

ככה אני מדמיינת שזה התחיל. אך הצעה אדיבה לא כובלת אותך
לאדם.



אני לא מבינה אותך. אני לא מבינה איך את חיה ככה. איך אתם חיים
ככה. אתם צריכים להפסיק להחזיק את הקשר הגווע שלכם על מכונות
החייאה של הכחשה.
אני לא סובלת אתכם ככה. ואתם, אתם כן סובלים.
אתם צריכים להפסיק. להפסיק להכחיש, לדבר על זה ולחתוך, כמו
שאומרים. אל תישארו ביחד ותעמידו פנים שהכל יהיה בסדר, כי זה
לא הולך להסתדר. מה שהיה- היה ונגמר. אתם האחרונים שרואים זאת.
בעצם את, את הכבולה, האחרונה לדעת.

ואל תגידי לי שאני מזכירה לך אותך בצעירותך. אל תאמרי זאת לא
עכשיו ולא שוב לעולם. אני לא כמוך. אני לא רוצה להיות כמוך.
אין דבר שמבעית אוי בחיי יותר מלחזור על הטעויות שלך. יש
שיאמרו שזה בלתי נמנע, אבל אני לא. אני לא אתעורר יום אחד בגיל
47 (לא, אל תכחישי. גיל 40 לא הולם אותך וגם לא השקרים) שפחתו
הנרצעת של החבר הרציני הראשון שלי, של בעלי. של גבר שלא אוהב
אותי והזונה הספרדייה שלו.

תפסיקי. תפסיקי להסתגר בחדרי חדרים ותאמרי לאמך שלא אכפת לך מה
יהיה עכשיו, אבל שאת לא יכולה לחיות אתו. תפסיקי לבכות בטלפון
כל ערב ואז לצאת מאותם חדרים ולהפנות לו את הלחי השניה. מה
חשבת לעצמך? שדמעותייך לא יתגלגלו גם על הלחי השניה? ולא שניה
היא בעצם. כמו מפלצת את נראית לי כעת, סיוט עגום, כשאת מפנה לו
את הלחי המאה. וגם כשהוא לא לידך, אל תעלימי עין מהדברים
הקטנים שלא בסדר אצלך. לא בסדר אצלכם יותר, ואין יותר דרך
לפתור את זה. לא בלי לאבד את עצמך. לאבד את עצמך לדעת.

ואני? אני גם סובלת. אתם מפחידים אותי. אתם בדממתכם העיקשת,
ובזעקותיכם החרישיות. וכן, קשה לקום כך בבוקר. קשה להציץ
מהשמיכה ולדעת שזה לא יחזור על מקומו בשלום, אך פצע המזדהם כך,
בזוהמת חולשתכם, לא יגליד מעצמו.
טפלי בעצמך. התירי את כבלייך וברחי כל עוד רוחך בך.

מי ייתן וירפאו הצלקות.