אודי היקר:

נמאס כבר מהמרחק הזה, רק בגלל המרחק הזה אנחנו נהרסים.
אני כל כך אוהבת אותך תבין!
אבל רק התחושה בה אני קמה בבוקר ויודעת מראש שהנה עוד יום הולך
לי בלי להיות איתך, מעוררת בי כאבים חזקים ובכי שלא נגמר.
נמאס לי לשכב בלילות לצד בנאדם שאני לא אוהבת, ולחבק את הכרית
כל הלילה, הייתי רוצה שאוכל לחבק אותך במקום, שאוכל לחוש אותך
ולנשק אותך.
הייתי רוצה שאתה תהיה הדבר האחרון שאני רואה כשאני אעצום
עיניים והראשון שאראה כשאפקח אותן למחרת.
אבל אני יודעת שזה לא יהיה ככה לעולם!

החיים כל כך קשים בשבילי, אני לא יכולה להסתכל עליו כי רק אתה
אצלי בלב. וניסיתי... בחיי שניסיתי לשכוח מזה אבל פשוט לא
יכולתי, ובכל פעם שהוא ניסה לנשק אותי שוב המחסום הזה בלב גרם
לי להתרחק ממנו.
אחרי שאני והוא היינו עושים אהבה, לא הרגשתי דבר. גם כשניסיתי
לדמיין אותך במקומו לא הצלחתי.
ואני יודעת שאנחנו לא יחד... זו אהבה שלא תוכל להתממש.
אני רוצה אותך כל כך, אבל אלוהים ברא אותנו ככה, שלא נוכל
להיות יחד.
זה הכל בגלל המרחק הזה!
המרחק שמפריד שמכאיב, ולא נותן לי מנוחה.

הלוואי והייתי יכולה לחפור בור תת-קרקעי מהחדר שלי לשלך.
אני אעבור בו בכל פעם שרק ארצה, בעיקר כשאתה ישן, כדי לראות
אותך, כמו מלאך, כמו תינוק שנרדם למולי, אשאר רק כמה רגעים
אחדים, כדי שלא תראה אותי לצידך.
כמה פעמים חשבתי שכבר הייתי מאוהבת, לכמה אנשים אמרתי שאני
אוהבת אותם בעבר, כנראה ששיקרתי להם.
כי מה שאני מרגישה כלפייך זוהי באמת אהבה, זה הרגש! אבל זה לא
יתממש לעולם, אסור לנו להיות יחד.
אז כנראה שעכשיו, אחרי שסיימתי לכתוב לך את כל המכתב הזה, אני
שוב אשפך על המיטה ואמרר בבכי על האהבה הזאת, שכל כך מאכזבת
אותי, שוב אחבק את הכרית וארדם, כמו במשך 20 השנים האחרונות,
לצד אותו הגבר הזר שאינני יכולה לגעת בו עוד, משום שליבי רוצה
רק אלייך אהובי שלי, אך לעולם לא אזכה לאהבה אמיתית ממך.
ולכן אסתפק רק בידיעה שאתה קרוב אליי ועם זאת, כל כך מרוחק.


שלך באהבה,
אמא.