עור פנייך המשחים מעט
כמו גרגיר של קפה, יפה.
ועינייך הכחולות צלולות
ואני בתוכן זורם...
והאופק אינו נראה
כאינסוף של חלל, בגלל-
שאין אופק למחשבות
שזורמות... ואני חולם
כמו ילד שאין לו גבול
כי איננו מבין מבחין
והאופק אינו נראה
בעיניו הקטנות, נכונות,
שאותו הן ספק גואלות
וספק מטביעות אולי...
כי מעבר לגבול מבול,
כל פגיעה
ממיתה
עוד קצת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.