5:30 בבוקר ואני צועדת ברחוב ערפילי וריק בדרכי לעבודה. החל
עוד יום ארוך בו אחייך לכל עבר ואציע לאנשים לנסות את מנת הקיש
המיוחדת. ת"א רדומה עדיין, מתהפכת לשכב על צידה בהמהום של נחת.
רק כמה פליטי בוקר מסתובבים כבר ברחובות. עבדים של זריחה, נערת
העיתונים, מפנה האשפה והאיש עם משאית המאפים.
כל אחד נופל לחור שלו בפאזל הגדול וחסר התכלית הזה.
תכלית. מילה שמהדהדת בראשי במשך ימים.
מה התכלית של כל ההוייה הזו?
יקיצה, עבודה, כמה שעות מתות ושוב שינה. לפעמים הסדר מתבלבל,
תלוי באיזו משמרת אני עובדת.
המשוגע משינקין צועק לעברי "שתהיי בריאה!", בכל פעם הוא פוגש
אותי ברחוב אחר ותמיד מדבר בקול על חשיבותה של הבריאות. מעניין
אם אותו מטרידות מחשבות כמו אלה.
לכל דבר יש סיבה ודבר אינו מקרי. יש אנשים שכל תפקידם בחייך
הוא שניות של לעמוד לידך במעבר חצייה בציפייה שהרמזור יתחלף,
או לשאול אותך אם "יש לך אש?" כשאתה עובר לידם בשדרה. לעיתים
אני תוהה אם זו תכליתי, לבצע תפקיד ניצב בחיים של אנשים אחרים.
ואם כן, אני מקווה שאני עושה עבודה טובה בזה, כי אני אפילו לא
מעשנת.
אני עוברת כלב גדול שעומד על המדרכה, בעליו לא נראים בקרבת
מקום, מראה לא שגרתי, אולי הבעלים מסתתר באיזו פינה כדי לא
להיקנס בשם צרכיו של כלבו, מחשבה שעוברת לי בראש.
מגיעה לעבודה, מוקדם מדי ואף אחד לא שמח להיות שם. מחוגי השעון
זזים לאיטם, חיוכים, קינוחים, כמה קישים והמשמרת חולפת.
אני מנהלת שיחות חולין עם אנשים, בשביל השפיות, כולם צריכים את
זה בשביל להשביע אינסטינקטים של חיה חברתית.
מתחילה לצעוד הביתה, שעת ערב, לא ממש שמתי לב אל השמש היום
ועכשיו היא שוב איננה בשמיים. עוברת כמה רחובות, בתי קפה בכל
פינה, אנשים יושבים ומדברים בינהם בשמחה. האם זו סוג של
תכלית?
עוברות עוד מספר דקות, עוד כמה נקישות צעדים. והנה הכלב הענק,
עדיין עומד באותו המקום, לבדו. אני לא ממהרת לשום מקום אז אני
עומדת להתיידד. כמה רחרוחים והוא שלי, נהנה ומהמהם למגע ידיי
על פרוותו.
רגע של קסם.
אני נפרדת ממנו ומתחילה ללכת. הכלב הולך אחריי כמה צעדים ואז
נעצר ומבטו הטועה ממשיך לעקוב אחריי. אולי ננטש שם והוא עומד
על אותה הנקודה ומחכה שמי שהשאיר אותו מאחור, יחזור.
אולי אני סתם דרמטית והמפגש החוזר הזה מקרי כי בעליו גר כמה
קומות מעל ומתעצל ללכת איתו לטיול.
לכלב יש מבט עצוב, אולי יש לכך סיבה, אולי זה טבעו.

5:30 למחרת בבוקר ואני צועדת שוב ברחוב. הכלב לא נמצא שם,
כנראה שאאלץ להשאר עם המחשבות שלי.
לעבוד, לישון, לצאת לבתי קפה, לעמוד בציפייה לאיש הירוק, לדבר
על בריאות, למכור קיש, לגרום לכלב בודד לרגע של נחת. תכלית?
אולי האנשים שטרודים במחשבות על תכלית וחיפוש של ייעוד גדול
ובעל חשיבות חיים חיים מאושרים פחות. אולי אני צריכה לשאול
פחות שאלות, התשובות לא מגיעות משום כיוון כך או כך.
בערב גרמתי לכלב עצוב לרגע של טוב. עדיין לא ברור לי אם נועדתי
לגדולה אבל הבוקר החיוך שלי יהיה אמיתי.

בשביל הרגעים הקטנים שמאירים על החיים באור חיובי של
פרופורציה.