[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיה עדי
/
צ'ריפחה

"שאני אמות, שאני פשוט אמות" אמרה לעצמה ברגע שפקחה את
העיניים, למשמע עבודת הגנן, שבחר בשעת בוקר מוקדמת במיוחד
להתחיל את עבודת הגננות.
"לעזאזל, רק חמש וחצי בבוקר וכבר הוא מתחיל לגזום את הענפים,
ברעש בלתי נסבל". הרעש טרטר באוזניה, מסרב להניח לה לישון. יש
לה עוד חצי שעה עד שיומה יתחיל רשמית והיא רצתה לעצום עיניים
ולהתרווח במיטתה, להמשיך את החלום המתוק. אך רעש המלגמה ניהל
מאבק עיקש עם מחשבותיה, והיא נאלצה להיכנע.

היא דידתה מחוץ למיטה, פסעה בצעדים מגומגמים לעבר החדר השני,
שהיה קרוב לחדרה. סגרה את החלונות שמא יפריעו לשנתה העמוקה של
המלאכית הקטנה שישנה כעת בעריסה. היא הביטה בה, נראתה שלווה כל
כך בשינתה, מאושרת כפי שרק תינוקות יכולים להיות מאושרים. היא
דמתה לה מאוד, עד כי אביה לא הותיר אחריו עקבות בתווי פניה.
היא הייתה בתה. היא הייתה לגמרי הבת שלה.

אבי בתה לא היה אהבת חייה, הוא הגיע בזמן בו הייתה זקוקה לו,
ברגע בו הרגישה בודדה. היא לא הייתה מסוגלת לאהוב אחר, כאשר
ליבה נמצא במקום אחר, מרוחק. הוא היה מנחם ורגוע, יציב בנפשו.
היא הייתה זקוקה לזה, ולרגע האמינה שהיא מסוגלת להתחייב
אפילו.
כמה מעט נחמה, כמה הרבה אשליה. הסוף היה ידוע.
אין ליבה משים באהבת רבים, וניתן היה לומר כי כבר אהבה לפני
ולא הייתה מסוגלת לאהוב שוב, למרות ההבטחות שלה, בעיקר לעצמה,
שתמצא מישהו אחר לאהוב, מישהו אחר להתנחם בו.
אמנם בתה לא נוצרה מאהבה, אך ללא ספק הייתה פרי של אהבה,
והשיבה לה את האמונה כי היא מסוגלת לאהוב אהבה עצומה, אהבה ללא
תנאים.
ליבה התרחב כשראתה אותה נחה במיטה הקטנה, לאחר לילה ארוך. "היא
פשוט מלאך כשהיא ישנה" הרהרה בליבה.

הגיעה שעתה להתכונן ליום הארוך העומד לפניה, היא החלה במלאכת
ההכנות, כבר הייתה מיומנת בה.
הביטה בארונה כששקלה מה ללבוש לאותו יום. היום צפוי להיות
סגרירי במיוחד, לכן הצטיידה בסריג גולף חם שהדגיש את גזרתה
הדקה, ומכנסיים מחויטים שהחמיאו לרגליה הארוכות.
היא הביטה במראה. דבר מאותה בחורה שהייתה רק לפני שנים ספורות,
לא נותר בה; החל מגזרתה שהצרה, עיניה שניצוץ תמימות זרח מהן
וחיוך נבוך עיטר אותן, הוחלפו כעת בפנים עשויות בקפידה, חתומות
מכל רגש.
מתי, בכל הטירוף, הפכה להיות האישה העשויה שהיא היום?

היא לקחה עוד לגימה מכוס הקפה, רגע לפני שהמטפלת מגיעה, שאפה
מעט מהסיגריה שהשאירה אותה מסוחררת מעט.
המטפלת הגיעה, היה זה זמן להדריך מעט את המטפלת. המטפלת הייתה
מיומנת, אישה מבוגרת שהייתה בקיאה בטיפול ילדים וסביר להניח
שיכלה ללמד את האם הצעירה דבר או שניים על גידול נכון, אך
ניסיונה הרב לימד אותה אף שאמהות צעירות תמיד לחוצות יותר,
מפוחדות יותר עם התינוקות שלהן, לכן אין טעם לנסות להרגיע
אותה. היא רק חייכה לעומתה וקרצה לה בשובבות- "את לא מאחרת?
אנחנו נסתדר," דבר שהלחיץ יותר את האם אך היא אכן מיהרה, וסמכה
כי את בתה הפקידה בידיים מיומנות.

היא יצאה מביתה בצעדים נחושים, מטופפת על נעלי עקב שרק זה לא
מכבר למדה להלך עליהן.
חולפת מול פנים רבות כל יום בדרכה לעבודה.
הייתה מסורה לדרך חיים, אישה צעירה נוטלת אחריות כבדה על
כתפיה, בעוד שנשים אחרות בגילה מעבירות זמנן באזורים שונים על
פני העולם, היא את חייה מזמן קשרה למקום.
"צ'ריפחה, זה עולם שלם של צ'ריפחות", לפתע קולו מהדהד בראשה.
תהתה למה לפתע אחרי כל השנים נזכרה בו, אחרי שהייתה בטוחה שהיה
קבור תחת ערמת זיכרונות, פיסת זיכרון קטנה צצה לה וצפה מעל
לכולם. לפתע היא נזכרה.
הוא היה סוג של אנטי תזה למה שהיא.
ילד טבע נצחי, לא משנה כמה חליפות יחנטו את צווארו, הטבע
האמיתי שלו זה להיות חופשי, לא בעולם המבוגרים, על כן כשהלך -
הניחה לו ללכת, הניחה לו אפילו במחשבותיה, בליבה נשאה אותו
תמיד.

היא עצמה הייתה סוג של ילדת טבע, שהתברגנה עם השנים.
"יהיה זה משעשע לו היינו נפגשים כעת" השתעשעה במחשבותיה. רבות
הפעמים בהן תהתה לתגובתו לו היה רואה אותה כעת, כאשר השנים
הראו עתותיהן על פניה, ומראה נהיה שונה, "הוא לבטח היה תוהה
לאן נעלם החיוך שתמיד עיטר את פני" המשיכה במחשבותיה.

היא נעצרה בתחנת האוטובוס, דבר לא השתנה בנוף התל אביבי, הוא
רק נהיה עמוס אדם יותר מבעבר, עיר ללא הפסקה, עיר שלעולם לא
נחה.
לא האמינה כלל שתגור בעיר הזאת שייצגה כל מה שתעבה.
אותם אנשים אשר מחכים בתחנה לאוטובוס שממאן להגיע, נהיה קריר
יותר ונדמה היה כי יתחיל לרדת גשם בקרוב.

לפתע מבטה נחת על בחור שעמד לא רחוק מהתחנה בה עמדה, מהזווית
בה עמדה לא יכלה לזהותו, הוא נראה לה מוכר, אך עמד כשגבו מופנה
כלפיה.
היא סקרה את גזרתו הדקה והארוכה, כשהתקרבה עליו.
נזכרה.
כנראה שלא היה זה מיקרה שנזכרה בו דווקא היום, כנראה מכל הזמן
שעבר, היום היא הייתה אמורה לפגוש בו.
"שלום", אמרה בפניה הקפואות.
"שלום" השיב חזרה כשחיוכו מעטר את פניו.
הוא לא הזדקן ביום "המדבר עשה עמך חסד" אמרה כלאחר יד.
"מה חדש בחייך?" אמר כשניסה לפתח שיחה.
מה חדש בחיי? הרהרה בינה לבין עצמה, עד שאמרה "יש לי בת,
תינוקת בת שנה" חייכה.
"קראת לה..."
"גילי" סיימה את המשפט עבורו.
"שם מלא שמחה ואופטימיות" אמר וחייך לעומתה.

שתיקה חצצה בניהם, וכל התחושות אותן קיוותה כי קברה יחד עם
הזיכרונות, צפו על פני השטח.
"אז לא תאמר דבר?" אמרה לאחר שלא יכלה לסבול את השתיקה.
"את יודעת, סריג הגולף הזה אכן הולם אותך..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דרך חיים,
השקפת עולם
ואמונה בצידקת
הדרך, בטיסה מעל
הים.
פ ת א ו ם
המטוס נכנס
לסחרור !
אמונה בצידקת
מתחיל לצחוק...
אז השקפת עולם
ודרך חיים
שואלים אותו :
"מה מצחיק ?!!"
אז הוא עונה להם
:
- - - -
- - - -
- - - -
- -- -
- - - - ...


צפיחית בדבש
עד שנגמרות
לך המילים


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/12/04 10:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיה עדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה