שהלב לפעמים כל כך כואב, כאילו הוא לקה במין אינפקציה.
כל כך כואב שפשוט בא לך לתלוש ולהוציא אותו החוצה.
במהירות - ולזרוק אותו הכי רחוק שיכול להיות, כדי שלא תרגיש
יותר את הכאב, את העצב, את הגעגועים.
ולא איכפת לך יותר אם תהיה מת או חיי, ולא איכפת לך עם תתפתל
מכאבים מהסוג השני, שיכולים להיות, העיקר שלא תרגיש יותר את
אותם כאבים מהסוג הראשון. וכשהלב התלוש והזרוק יפעם לו פעימות
לב אחרונות בפינה, אתה תדע שאיבדת את תחושותיך.
כך אולי עדיף אחרי הכל - להיות חסום מפני הרגש המשתלט.
עם מי אני כבר יכולה לדבר? דברים כאלה לא ניתן להביא לידי
ביטוי במילים, במשפטים או אפילו חיבור.
גם אם יכולתי - אני לא בטוחה כלל שהייתי רוצה להפיל זאת על אדם
אחר. ולהדביק אותו באינפקציה שלי?!
אני במיטה עם הכרית והדמעות. והם תנחמותי היחידה.
אפילו להם שהדביקו אותי באינפקציה אני לא יכולה לספר את מה שהם
עשו לי.
אני לא מחפשת להפיל עליהם רגשות אשם כדי להקל על עצמי.
הרי - יש להם אינפקציה משלהם.