שאבת ממני את כל האנרגיה - מבפנים, מבחוץ.
עכשיו אני נכה - הגוף כבד כמו אבן, רגליי ברזלים הנטועים עמוק
באדמה הגשמית.
מבפנים אני כמו אגם שקפא, האיברים רדומים, ואני לא מרגישה
דבר.
עוצמת עניים כשמהן יורדות הדמעות המלוחות שעל פניי יוצרות
חלודה,
עורי סומר ומעקצץ מההרגשה הנוראה.
הגוף חלול - שותק, קפוא, אדיש לכל תחושה, אך רק הלב שלי זועק,
זועק מהכאב המשתק את התקווה.
הוא מוציא את הרעל החוצה - ששורף לי את הגרון ומשאיר טעם נורא
בפה.
ומלח הדמעות עם רעל הלב מתערבבים ויוצרים בי את טעם העצב.
אין לי גפיים, אין לי פנים, אין לי פנים.
ורק דבר אחד אני חשה, את בכי הנפש הפצועה - שמנסה להחלים.
הבכי - מצבה של רגשות, כל התחושות אותי עוטפות, מאיימות להשמיד
את הרצון להבריא.
אני כמו אבן - אז איך זה שאני בוכה? אני בוכה כי אני נכה, נכה
נפשית, אותי דרסת בלי כל רחמים.
תשלם על מה שעוללת, אך שום סליחה לא תעזור, אל תגיד מילה, אל
תנסה להגיב, כל הברה שיוצאת מפיך היא עוד דריכה על הפצעים.
כל שנשאר לך הוא לשבת בצד בזמן גסיסתי, להסתכל ולנסות להבין.