אני לא יודעת מה לכתוב את האמת...
במחשב מתנגן לו השיר here without you
ואני כמו דפוקה חושבת רק עלייך, אולי כי אני באמת כן בלעדייך,
אולי כי מהדהד לי המשפט "איך אפשר לאבד משהו שמעולם לא היה
שלך"
אבל אני יודעת שהשיר הזה מזכיר לי אותך, מזכיר לי את העיניים
הכחולות שלך, את שיערך השחור והצבוע, את הזקן הקטן והחמוד שאתה
כל כך מנסה לגדל ולא הולך אבל תמיד הוא חמוד, את המגע הנעים
שלך שכבר כמעט חצי שנה לא הרגשתי ואת התקווה שאולי יום אחד
תהיה שלי...
אולי מתישהו היית קצת שלי, ידיד תומך ואוהב, וברגע שויתרתי
עלייך הלכו כל התקוות שתהיה שלי.
אני יודעת שאני לא אשמה שאתה לא שלי, שאתה לא ידיד ולא אוהב,
אתה אשם! אתה אשם שאין לך קול, שעשו אותך כל כך קטן רק בגלל
שאתה אוהב מהלב ולא מהשכל! אולי לפעמים צריך לחשוב מהלב אבל לא
למכור את החברים שלך בתמורה! למרות מה שכולם יגידו אני יודעת
שזאת לא היא השפיעה עלייך, זאת הדעה שלך... אתה זה שלא רצית
אותי ולא רצית קשר איתי מההתחלה. אז למה השלת אותי? תלית אותי
באוויר! בין אהבה לבין נפילה שאני ידעתי שכל כך תכאב לי
מההתחלה.
אני יודעת שבשלב זה אנשים שקוראים את זה לא מבינים על מה אני
מדברת, ובכן הם לא אמורים להבין, כי היה לנו קשר ששנינו הבנו!
ואתה באת והרסת! ואני כבר מתחילה ללמוד לא להאשים את עצמי בכל
מקרה, אני יודעת שאתה אשם! אני לא צריכה לשבת ולבכות על דבר
שאיבדתי כי אתה, למרות שבדמעה אני קובעת את זה, מעולם לא היית
שלי...

אולי לכמה אנשים זה לא יהיה מובן, אני יודעת שלאנשים שאני
אוהבת
זה יהיה מובן מאוד, אבל תנסו להבין...כואב לי לכתוב את זה.
אני מקווה שיום אחד גם הוא יבין שכאב לי מה שהוא עשה.