אני ותמר ממזמן לא ביחד. אין לי מושג מה הסיבה. אם זאת האמא
הפולנייה שלה,שכל הזמן נדחפה לנו לחדר שלה עם עוגיות
יבשות,בדיוק כשהיד שלי נדחפה למקום אחר...
אולי זאת בכלל הכלבה שלי, זהבית. תמר שנאה אותה. לזהבית דווקא
לא היה שומדבר אישי נגדה. היא הייתה אדישה כהרגלה, עם פרצי
סקרנות שהתבטאו ברחרוחים רטובים ונביחות מלאות מילים.
בכל אופן - אין לי מושג למה נפרדנו. תמר גם לא גילתה התחשבות
רבה כלפי הסקרנות שידעה שתמיד טבועה בי. היא אמרה שאנחנו
צריכים הפסקה. זמן להתאוורר, ולהחליט אם אנחנו בכלל... אם יש
כימיה, ובכלל היא מבולבלת.
אני זוכר שישבנו בפיצריה "שלנו" (תמר מתה על הפיצה הסיצילאנית
שם), אני ניסיתי לצוד זית שובב במזלג, והיא נאמה ונאמה, מולה
מונחת הפיצה, שהגבינה הצהובה זולגת לה מצדדיה, והעגבניות
המעוכות העלו אדים מעוררי תיאבון.
ברקע התנגן השיר שתמר החליטה שהוא "שלנו": "כולם אומרים לי
תיזהר, אבל אני נצמד אליה... אני הולך ומתנתק..."
תמר התעלמה מהצירוף הקוסמי של שנינו ביחד, פיצה איטלקית מגרה
והשיר האהוב עליה. ברגע זה, הרומנטיות והחשמל פלוס הורמונים
אמורים לזרום בנחת ובאין מפריע.
"...אז אתה מבין למה אני חושבת שטוב ש...שיהיה קצת... ספייס?"
התעקשה תמר.
"אה? מה? מה אמרת?" התעוררתי,מתופף עם המזלג על צלחת החרסינה,
דבר, שכמובן, הוציא את תמר מדעתה.
"לא הקשבת לי!?" תמר התעצבנה.
"תראי", אני נוגע בידה, "דוקטור קספר ומופע הארנבות-" ואני
מתכוון לשיר שברקע. "אווו את לא מבינה..." אני שר לתמר
המבויישת.
"אל תהיי תמימה!" אני מחייך אליה. "בואי נעשה הסבה לשיר שלנו.
משינה הם אולד פאשן. דר' קספר נראה לי יותר מגניב. חוצמזה שאת
אוהבת שמלות אדומות."
"אתה לא מבין, אדיוט!" תמר צועקת. "לא יהיה שום שיר שלנו! לא
יהיה שום 'שלנו'!" היא קמה בזעם מהכיסא, שנופל ברעש, כמובן,
ומוסיף עוד מאזין סקרן לדרמה הפרטית שלנו.
תמר יוצאת מהמסעדה בצעדים גדולים, וכך סוגרת סצינת פרידה
מרשימה. עכשיו הבחור המבולבל יביט בסועדים הסקרנים, יעשה פרצוף
לא מבין, שישאל "מה יש לה?" והם יענו לו במקהלה: "מה אתה מחכה?
רוץ אליה!"
אבל במציאות זה לא כך. אני ניגש למלצר ומשלם על הפיצות (גם על
זאת שתמר לא אכלה). כראוי לקמצנות שתמר נהגה לומר שטבועה בי
עמוק-עמוק, אני מכניס את הפיצה בזהירות לתוך שקית נייר וחושב
על זהבית, שלפחות פיצה הרוויחה מהפרידה שלנו.

אני יוצא מהפיצריה ומביט לצדדים. תמר הגיעה איתי, במכונית. איך
היא מתכוונת לחזור הביתה? בטח מחכה לאוטובוס. מגיע לה. 2 שקל
על קו פנימי. והלוואי שירד גשם. אז מה אם עכשיו אוגוסט.
אני מכבה את האזעקה ונכנס למכונית, מניח את הפיצה במושב לידי,
חושב שהיא אמורה להיות עכשיו בבטן המתוקה של תמר,שאמורה להיות
ממש כאן - במושב לידי.
אני עובר ליד תחנת האוטובוס, אבל תמר לא שם. ברגע כזה אמור
להיות גשם, דמט. והיא אמורה להיות קפואה ורטובה. ואני אשים
עליה את המעיל שלי, ואקח אותה לאוטו המוסק שלי.
אבל תמר לא כאן. אין גשם. וגם המזגן באוטו התקלקל.
תמר בטח בוכה עכשיו. היא תמיד בוכה. משיר עצוב. מאזכרה של חייל
שמת לפני שמונים שנה. מחתולה צולעת ברחוב.
אני מדליק את הרדיו ושומע את פבלו רוזנברג מסלסל ברקע. שוב
נפלתי על רשת גימל, ואין סיכוי שיהיה שם אפילו שיר אחד שאני
אוהב עד שאגיע הביתה.
"אם בשמה תצליחי להציל אותנו... בידך אפקיד רוחי... אם בשמה
תתני לי להציל אותנו... בידך אפקיד רוחי..."
השיר מחלחל אליי. אף פעם לא שמתי לב שלא הגדרתי את הרגש שלי
לתמר. אהבתי אותה, אולי בשביל הפרוטוקול. היא הייתה יפה,
וחברים שלי כינו אותה 'כוסית'. היא עשתה 'נעים בגב' טוב.
ההורים שלי אמרו שהיא בחורה טובה מבית טוב. ישנו ביחד. אכלנו
ביחד. בילינו ימים שלמים במקומות שאין לי מושג שהתעניינתי בהם
אי פעם.
דיברנו על דברים שלא ידעתי שאמורים להזיז לי.
דיברנו בטלפון עד מאוחר, לחששנו דברים מתוקים וראינו סרטים
ביחד, אפילו התחרמנו בקטעים המתאימים.
אמרתי לה ש'אני אוהב אותך' בכל פעם שהיא רצתה, והיה נראה לי
מתאים. הוספתי 'עד לירח ובחזרה', כדי להיות חמוד ומאוהב.
לקחתי חלק פעיל בשיחות חטטניות על היחסים והרגשות שלנו. עמדתי
לצידה בכל מריבה עם ההורים, או דיכאון חולף. עודדתי אותה שהיא
נראית פיצוץ, ואין שום צורך בדיאטה. השתגעתי אחריה אם היא
רצתה. עזבתי אותה כשהיא ביקשה.
הייתי חבר קלאסי. תמר הוציאה עלי עצבים בשם המין הנשי כשהתחשק
לה. הרבצנו אחד לשנייה בצחוק,היו לנו סימנים סודיים וסודות
פרטיים, בדיחות משותפות, הווי מלא, באמת. אז למה אני מרגיש כל
כך... ריק?
אף פעם לא הרגשתי אותה אופוריה שכולם מתארים... תמיד עשיתי הכל
לפי ספר הכללים. יכול להיות שבגלל זה...? אולי תמר הרגישה שאני
פשוט לא יודע מה אני מרגיש?

בדרך כלל,אחרי מריבה כזאת,אני אמור להרים אליה טלפון. ללחוש
אליה התנצלויות והבטחות ולהתייחס למהמורה הזאת כאל ניסיון נשי
מניפולטיבי להחזיר את האקשן ליחסינו הרדומים.
אבל עכשיו - אין לי מושג מה קרה לי. אין לי חשק לכלום. אני
מרוקן מרגשות וחושב שאולי המצב צריך להישאר כמות שהוא, וייתכן
שאני אמשיך להתקיים על פני הגלובוס בלי תמרי שלי.
אני מחזק את עצמי,אבל כשפבלו שר לי - "בדמעות שאת בוכה... גם
אני בוכה איתך... בדמעות שאת..." אני מחפש טישו לנגב ת'נזלת.