תמיד פחדתי להשתמש במילה הזאת - הלוואי.
תהיות: אולי הפעם זה יצליח?
אולי הפעם הפיה תבוא?
אולי, ואולי לא.

כל ריס שנפל, כל כוכב בשמיים, כל עוגת יום הולדת שקשה יותר
לכבות, בכל שנה יותר ויותר, הקדשתי אך ורק לכוונות טובות. אולי
לנסות לעשות את החיים יותר קלים, אולי לשנות משהו ולעשות את
עצמי מאושרת יותר, כי תמיד היה משהו, משהו שמפריע, משהו שאם
הוא היה אחרת - הכל היה טוב יותר. ככה לפחות חשבתי.

הימים עברו, הריסים המשיכו ליפול, התקוות, החלומות, הציפיות
גדלו וגדלו, אבל היא לא באה להציל את המצב, לא ענתה לתפילותיי,
לא הקשיבה למילת הקסמים - הלוואי, ואולי - טוב שכך.

בגיל 17, קצת באיחור, הפסקתי להאמין בה. הפסקתי לפחד ממנה.
הפסקתי לצפות לה. הפסקתי לבקש בקשות כשנפלו לי ריסים, הפסקתי
לחפש כוכבים שנופלים ואפילו כשאמרתי לאחי בטעות: "הלוואי
שתעזוב כבר את הבית ותניח לי", לא פחדתי שלמחרת יהיו מול הדלת
מזוודות ארוזות.

ביום גשם קר אחד ישבתי בחדרי, היה לי קפוא וההסקות לא עבדו כי
הוועד בית שלנו קמצן. למדתי, או יותר נכון: ניסיתי ללמוד למבחן
בהיסטוריה. החומר התערבב לי בראש ולא יכולתי להתרכז. בלי
להרגיש הראש נהיה כבד, העיניים נעצמו, הכל היטשטש, העפעפיים
הכבידו, הקור, העייפות והחומר המשעמם הכבידו עלי יותר מדי,
איבדתי את עצמי.

התעוררתי בחדר לבן, עם פרחים על הרצפה, ושמים מצוירים על
התקרה. ודרך החלונות הגדולים ראיתי גבעות מקסימות, ציפורים וכל
כך הרבה צבעים, מין מקום פסטורלי כזה ונעים, כמו היער של
שלגיה.

המקום היה מוצף אור, הרגשתי חמימות נעימה ובעוד אני חוקרת את
המקום המוזר ראיתי מין צל מוזר מתקדם לכיווני דרך החלון. ככל
שהיצור התקדם לעברי פחדתי לגלות מה הוא, ומה הוא רוצה ממני,
ואיך הביא אותי למקום הקסום הזה.
אבל שראיתי אותה מולי, במלוא הדרה, עם הכנפיים הגדולות, ישר
ניחשתי - זאת הפיה.
לא דמיינתי אותה ככה, אפילו קצת פחדתי מהגודל, פיות אמורות
להיות קטנות, כמו טינקרבל, לא גדולות כאלה. אך העוצמה שלה גרמה
למוח שלי להיות ריק ממחשבות ולא יכולתי לחשוב על שום דבר, רק
חיכיתי שהיא תגיד משהו.

והיא אמרה. וקולה היה רך ונעים, והיא סיפרה לי על האושר, שהוא
לא יבוא אם יעלם לי חצ'קון, או אם מתן ירצה אותי, או אפילו אם
אקבל 100 במבחן בהיסטוריה, ועד שהחושך בא במקום הקסום הספקתי
ללמוד מחכמתה של הפיה על טיבו של העולם שלנו והוקסמתי,
והחכמתי, ורציתי לדעת עוד ועוד.

אבל אז היא נפרדה, ואמרה תודה רבה ושבת שלום.
וכמו שבאה, כך נעלמה.

וכשקמתי מהמיטה שלי, כשספר היסטוריה מונח לי על הרגל, הבנתי
כמה אני שטחית, או כמה הייתי שטחית ולמדתי שיעור הרבה יותר
חשוב מהשיעור בהיסטוריה.
למדתי שיעור לחיים, שיעור שאני לא אשכח.

ומאז כל ריס וריס, כל כוכב, מוקדש רק לבקשה אחת: שאזכה לראות
את המקום ההזוי הזה, ואותה, רק עוד פעם אחת.