היא תמיד כתבה עצב,
היא תמיד ידעה אותו.
היא נשארה כך, כותבת,
הילדה שלא נגמרות לה המילים.
לא נזקקה למגע,
לא ביקשה אהדה,
הילדה של התיאורים העצובים
נשארה לעולם לבדה.
היא כתבה בדמעות,
היא חתמה בדמה,
ילדה קטנה, רושמת עם דמעה.
היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות.
כשהעצב נגמר, לא נשאר שום דבר.
הילדה שלא נגמרות לה המילים
סגרה את הספר.
לא נותרו לה תאורים.
אולי נגמר העצב,
אולי התחילה השמחה.
הילדה ההיא
לא תכתוב עוד בדמעה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.