הוא הביט בה בעיניים דומעות את לא מבינה הוא אמר, זאת לא את זה
אני. תראי.
אל תתחיל איתי עם זאת לא את זה אני, היא קטעה אותו. זה תמיד
אני, אף אחד, אף פעם לא חושב שהוא זה שלא בסדר, אף אחד. זה
תמיד משהו, שלא בסדר בשני, אז אל תבלבל לי בביצים, זה אני,
משהו בי לא מוצא חן בענייך, זה זכותך, אנחנו רק יצאנו פעמיים
יחד לא יותר. אני לא מאוהבת בך, אז אל תגן על הרגשות שלי, כי
למען האמת אין לי עדיין רגשות מיוחדים. אבל תן לי קרדיט אני לא
טיפשה, ושיהיו לך חיים נפלאים.

אבל, באמת, זה לא את, לחש, זה אני. אני עוד לא מוכן, אני עוד
לא מוכן לאהוב מישהי אחרת, להיות עם מישהי אחרת. קולו נסדק,
מאיה קראו לה מאיה.

הוא התיישב על הכסא, מוציא אוויר בכבדות. ידיו נעו בעצבנות על
גופו מחפשות מקום. היא הביטה בו, בוחנת אותו מרחוק והתיישבה על
הכורסא ממול. אוקי, מה המאיה הזאת עשתה לך שזה לא אני אתה, מה
היא כבר עוללה, איך היא ריסקה את הלב שלך, אמרה בקול מזלזל
כמעה. ידידה שלי לומדת אתך, היא אמרה לי שאתה נחמד, בחור
מקסים, שהרבה בנות ניסו, בוא נקרא לזה לקדם את מעמדן אתך,
ושאתה התעלמת מהן. הן חשבו שאתה הומו, שמשהו לא בסדר ממך, אז
בשם המין הנשי אני מחכה להסבר.

אני חושב שנתחיל מהתחלה הוא אמר, כיתה ג'. היא מאיה הגיע לכיתה
באמצע השנה, והמורה הושיבה אותה לידי. ככה ישבנו חצי שנה, ביחד
כיסא ליד כיסא, זה לצד ההיא, ולא החלפנו מילה. הוא צחק, אני
משאר שחיבבתי אותה מהשניה הראשונה. כשהגענו לכיתה ה, התחילו
המסיבות, ריקודי הסלואו, את יודעת  הריקודים האלה, שהבן מחבק
את בת וברווח בינהם יכול לעבור גדוד פילים בשקט. את יודעת
באותה תקופה מתחילים גם להציע חברות, הצעתי לה דרך חבר, מוטי.
היא הסכימה, ראינו שני סרטים יחד ואפילו החזקנו ידיים בקולנוע
בחושך. מהר מאוד גם נפרדנו לי היו דברים יותר חשובים בראש כמו
כדורגל. כיתה ו' ניסנו שוב, הפעם היינו יחד הרבה זמן חודש
וחצי. וזה נמשך, תמיד ככה, אנחנו יוצאים שבועיים, נפרדים
וחוזרים חודש אחרי זה. אפשר, להגיד שהיינו ידידים, אבל לא
ידענו שזה אפשרי. הוא ניסה לצחוק, אבל החיוך נבלע. הוא זכר את
מאיה עוד כואב את הרגע ההוא. כל חלק בגוף זעק לו לברוח, לך, צא
מפה, היא לא שווה את זה, לא מגיע לה לשמוע את הסיפור, היא לא
מאיה.

הדממה שהתחוללה לפתע, גרמה לה, ללגלג עוד על סיפורו, מאיה אהבת
ילדות, היא צחקה, בגלל מישהי שאהבת בתור ילד ולא יכולת להגיד
לה את זה, אז אתה אומלל, ברכותיי בזה הרגע ניצחת, זכיית בתואר
האדם הפתטי ביותר שאני מכירה.

את לא מבינה, צעק וקם מכעסו, היא לא אהבת ילדות, אז תשבי לך
בכורסא שלך ותסתמי את הפה שלך, ותתני לי לספר את הסיפור, כי
אולי זה מה שאני צריך. לספר פעם אחת ולתמיד מה קרה, כי מי
יודע, באמת, אולי זה מה שאני צריך, אולי אני פתטי, את יודעת
משהו יכול להיות מאוד שכן, הסיפור הזה יכול להיות, סרט נעורים
אמריקאי מטופש, ובאותה מידה יכול להיות סרט טורקי. אבל, שלא
תעיזי לקרוא למאיה שוב אהבת ילדות. כי היא הכול חוץ מזה.

הצרחה שיחררה אותו מעט, הוא הביט בה, יושבת בכורסא. היא הביטה
בו, רואה את זעם בעיניו, ולא ידעה אם לצחוק או לפחד. לענות לו
או להקשיב, היא לא זזה. כשראה שהיא מביטה בו ללא מילה. הוא
הסתובב סוקר את דירתה לראשונה, ניגש לחלון, פתח אותו ושיחרר
נשימה כבדה נוספת בשעה שהביט דרכו. הוא לה הסתובב עלייה כאשר
המשיך לספר לה.

כיתה ט' היא התחילה לצאת עם איזה שמיניסט. וזה שיגע אותי,
בהתחלה לא הבנתי למה, אבל בסוף הבנתי, קינאתי, פשוט קינאתי בו.
סבלתי כל כיתה ט' שראיתי אותה איתו. היא המשיכה כאילו, הכל
כרגיל אני ידיד שלה, דיברה איתי, העתיקה ממני שיעורים, נתנה לי
להעתיק, למדנו יחד לפני בחינות. אבל, בערבי שישי מתי שזה משנה,
היא הייתה איתו. איך קראו לו, ניסה להיזכר, אורן, ערן, ירון,
ירון קראו לו ירון. יום אחד, לא עמדתי בזה יותר, ניגשתי עלייה,
והצעתי לה לצאת לסרט ביחד. היא לא חשבה שניה ואמרה בכיף, אני
רק אשאל את ירון אם הוא לא עסוק היום. אני עוד זוכר איך היא
הביטה בי כשלחשתי לה קיוויתי שזה נהיה רק אני ואת, מבט משונה
שכזה, מצד אחד היא הסתכלה עליי כמו מישהי שלא מבינה על מה אני
מדבר, די דומה למבט שלך עכשיו, ומצד שני היא הביטה בי בצורה
כזו שכאילו זה מה שהיא כל חייה רצתה לשמוע, שבוע אחרי זה הם
נפרדו, וכמה ימים אחר כך כבר היינו יחד. וחוץ משתי פרידות האחת
קצרה מאוד באמצע יא, והשניה בזמן הצבא לא נפרדנו, תמיד יחד.

הפרידה השניה שלנו, כאמור הייתה בתקופת הצבא, היא די מהר
החליפה אותי, ואני יצאתי עם הרבה בחורות, חגגתי כמו שאומרים.
עד שיום אחד, כמעט חצי שנה אחרי שנפרדנו. אני ומישהי חדשה, היא
והחבר שלה נפגשנו במקרה באיזה מועדון, עד שנגמר הערב, הדייט
שלי נאלצה לחזור הביתה במונית, החבר שלה סיים את הלילה עצבני
ולבד, ומאיה חזרה איתי הביתה, מאז, לא נפרדנו.

למרות שמאיה הייתה, קצינה היא השתחררה כמעט שנה לפני, ובשנה
הזאת היא עבדה כמו משוגעת, הרוויחה כסף ורק חסכה לנסיעה שלנו
לחו"ל. חודש אחרי שהשתחררתי טסנו למזרח הרחוק, חזרנו אחרי חמשה
חודשים. אבל, באמצע שום מקום בהודו, הסתכלנו אחד על שנייה
וידענו, יש לנו חתונה לתכנן. ההודעה שאנחנו מתחתנים לא ממש
הפתיעה, אף אחד לה היה נרעש ממנה.  התחלנו לעבוד, לתכנן את
החתונה, ולתכנן חתונה זה  משרה מלאה. הוא ניסה לחייך.

שלושה ימים לפני החתונה, עוד גרנו עם ההורים, פעם אצל ההורים
שלי, פעם אצל ההורים שלה, מחכים לדירה ששכרנו תתפנה.  באותו
יום רבנו, אני לא זוכר על מה. רבנו, ויכוח דבלי, אני חושב שעל
איפה ה-DJ יישב בצד ימין של הכניסה, או בצד שמאל. ויכוח כל כך
טיפשי. אבל, ויכוח. מאיה החליטה שהיא חוזרת הלילה לישון בבית
של ההורים שלה, לבד. אולי, עצבים של לפני חתונה, אולי לא. לא
משנה, החלטנו להיפרד ללילה, לישון לבד בפעם האחרונה. החלטתי
ללוות אותה, לא דיברנו כל הדרך הלכנו שקטים אחד ליד השניה.
שהגענו לבית שלה לא חציתי את הכביש הבטתי בה חוצה את הכביש
עוקב אחריה בשקט.

אני זוכר רעש חזק של מכונית מאיצה, ואני זוכר את המכונית מגיעה
מעבר לפינה, פוגעת במאיה ומעיפה אותה חמישה מטר באוויר. הנהג
היה שיכור הוא אפילו לא הבחין שהוא פגע בה, בהמשך הוא פגע בעץ
ונעצר. בכל מקרה מאיה עפה חמישה מטר באוויר, ואני רצתי כל מהר.
הוא התרגש קולו גבהה והמשפטים בוטאו מהר יותר, היא יכלה לשמוע
את נשימותינו. היא רצתה להגיד משהו אך לא ידעה מה  לומר. אני
זוכר את מגע גופה. ניסיתי להנשים אותה והיא לא הגיבה. היא מתה
לי בידיים. היא מתה לי בידיים. הוא התחיל לבכות. כל גופו רעד.
היא ניגשה עליו, חיבקה אותו, הוא התחמק מהחיבוק. את יודעת מה
הדבר הכי מטומטם, מה הכי הורג אותי שהיא כעסה עליי, שהיא מתה.
אני יודע שהיא אהבה אותי, אבל היא כעסה עלי שהיא מתה. היא כעסה
עליי.

הוא עזב את הדירה, יורד מדרגות במהירות, רק שהגיע למטה הרשה
לעצמו ליאור לחייך לראשונה, אחרי כל היום הארוך הזה.