אולי הוא חשב שיש זמן. ככה אני חשבתי.

הוא בא אליי ואמר לי, "תלכי אליו, הוא הדבר האמיתי".
"הוא באמת אוהב אותך, והוא יכול להעניק לך מה שאני לא יכול,
לפחות עכשיו".
"הוא יותר טוב בשבילך, יותר ממני, לכי אליו".
חיבוק אחרון והוא הלך, משאיר אחריו ימים ואוקיאנוסים של סימני
שאלה, והצריבה, הצריבה הקלה שבעייני, רגע לפני השיטפון.

כל השנים הוא לא ידע, כמה התגעגעתי.
במשך שנים חשבתי עליו, מנסה להרגיש קרובה.
"כנראה שהכי טוב בשבילי, זה לא מה שחשבתי".
הייתי אומרת לעצמי, ובעייני שוב, הצריבה.
לו הוא רק ידע, שאותו אף פעם לא שכחתי, ועל זכרונו אחיה, עד
שיגווע נרי.

חשבתי שיש עוד זמן, אבל אף פעם לא היה.
כך הוא אומר עכשיו כבר לעצמו, לאחר כבה נרה.
והצריבה הקלה שבעייניו.
הוא שתה את שארית תמצית המוות, ושקע לתרדמה, של סוף ימיו.