אעמוד על קצה הצוק, ואביט למטה בחשש. צלילה מגובה של מאתיים
מטרים ישר לתוך סלעים משוננים. אסתובב אחורה בפעם האחרונה,
אביט בכל מה שהשארתי מאחור, בכל המישורים הנרחבים וההרים
המושלגים, בגבעות הירוקות והיערות שישארו שם עוד הרבה זמן אחרי
שלאף אחד לא יהיה אכפת מהם.

אנצור את המראה בזכרוני, אתבונן בכל היופי שאותיר מאחורי,
ואפנה שוב להביט קדימה.

הרוח המלוחה תכה בפני, תסתור את שיערי ותצמצם את עיניי. אחשוב
שהיו יכולים להתחשב שם למעלה ולדאוג לרוח חלשה יותר, אבל מילא.
המרחבים הכחולים-ירקרקים יפרשו מולי, מנצנצים לאורה של השמש
שעדיין לא תשקע, אבל בהחלט תהיה בדרך לכך.

אעצום את עיניי, ואשאף לקרבי את האוויר הרווי במלח. אחשוב על
מהלך חיי, ואתנצל בלבי על כל חטאיי, לנקות קצת את הנפש בפעם
האחרונה. אראה את כל חיי עוברים אל מול עיניי, ואנשום עמוק.

כאשר אפתח את עיניי ואסתכל על ידיי, אראה במקומן זוג כנפיים
ססגוניות, צעקניות אפילו. חבל, אחשוב לעצמי, דווקא חיבבתי מאוד
את ידיי. הן היו בהחלט שימושיות. ואז אעצום את עיניי בשנית.

אביט שוב מטה, אך הפעם פחות בחשש ויותר בציפייה. מי יודע,
אחשוב, אולי זה אפילו יהיה מהנה. במחשבה שנייה, אהרהר, זה
באמת מאוד גבוה...

אעצום את עיניי בפעם האחרונה, ואפרוש את כנפיי החדשות לצדדים.
אצעד מעט במקום. כדי לחמם את השרירים, אומר לעצמי. אנשום עמוק.
עשר נשימות, אומר. אנשום עשר נשימות ארוכות להחריד, ואז אומר
לעצמי שעוד חמש לא יזיקו. ואכן, אנשום עוד חמש פעמים. ואז עוד
ארבע. עוד שלוש. שתיים. נשימה אחת אחרונה, למזל.

לעזאזל, אומר לעצמי...

ואקפוץ...

ואעוף...

ואפול.