שקדי.
אני בחיים לא אשכח את הרגע שסיפרו לי שאת כבר לא איתנו, שזה
ניצח אותך, שזהו, נגמרו כל החיים האלה בשבילך.
אני זוכרת שהעירו אותי, ואני בטימטומי עוד התלוננתי על זה
שהעירו אותי מוקדם. יום שישי בבוקר, חופש.
קמתי, שטפתי פנים,ועוד הייתי עם חיוך גדול כי עוד כמה ימים הרי
היינו אמורים לטוס...
התקרבתי למטבח וראיתי את אמא ואבא יושבים... כשנכנסתי אמא קמה.
ראיתי שלא משהו לא בסדר, וכבר חשבתי אם משהו רע קרה.
"ילדה את רוצה לשתות משהו?"
"לא... מממ... קרה משהו?"
"שקדי נפטרה אתמול בלילה".
השתתקתי. כל השמחה שהייתה בי קודם, החיוך, נעלמו. הרגשתי כאילו
אני לא יכולה לעמוד, הנהנתי והלכתי לחדר. כאילו כלום. וידעתי
שאת כבר לא פה, ולא עיכלתי... וכשאמא נכנסה לחדר פשוט התחלתי
לבכות. ועמדנו ככה, אני ואמא, מחובקות כשאני בוכה עליה. "לפחות
היא לא סובלת כבר".
לא הלכתי להלוויה. אמרו שזה לא דבר לילדים בני 13. אבל זה גם
לא לילדים בני 11. 11!! מה כבר עשית לחיים האלה שהם לקחו
אותך?? מה הספקת לעשות? ואני חושבת עלייך, ועל האחיות שלך...
אחיות קטנות שכ"כ אהבת. אני חושבת על עינב שהייתה צריכה לראות
איך אחותה הגדולה סובלת, וכמה שהיא סבלה מזה גם. ואני חושבת על
לילי, שנולדה בניסיון להציל אותך, וכבר לא תזכה לראות אותך.
אני חושבת על הרגעים שכבר חשבו שזהו, המחלה עברה... שישבנו
ודיברנו על מה נעשה כשהיא תעבור לגמרי...
אני זוכרת שהתפללתי בשבילך, ואני זוכרת שאחרי שאמרו לי שזהו,
שאת כבר לא פה, כל האמונה המעטה שהייתה לי באלוהים נעלמה
לגמרי. לא הבנתי איך הוא מסוגל לעשות את זה. זה לא "אל טוב
ומלא רחמים" בשבילי.
וכמה שהשארת אחרייך ילדה מוכשרת שלי. כל הדברים המדהימים
שעשית... כל היצירות, הדברים.
מה להגיד ילדה? כשאת הלכת, כאילו המחלה נשארה אצלנו. כי עכשיו
יש מין חור כזה בלב. חור חולה...
אז זהו, עברה שנה, הייתי באזכרה. ואת כל כך לא מתאימה שם.
והמצבה שלך כל כך מתאימה. פרפר גדול כזה, עם שקד בפנים, שאת
ציירת.
ילדה שלי, חברה שלי, אני אוהבת אותך וחושבת עלייך הרבה.
אני.