את אורי לקחו מבית הוריו בשבוע השמיני ללידתו. בן חודשיים
תמימים היה. מאז הפך אביו, יחיא צדוק הזקן, כאיש ללא מנוח.
הוא קם כל בוקר השכם, ומייד לאחר השחרית חובש היה את פרדתו
ויוצא העירה, כדי לחפש ''גראפיש'', מציאות.
הוא לא ידע מה ימצא, כשנשאל למה הוא מחפש, ענה: ''לך תדע מה
יילד יום''. כך מבוקר ועד ערב, מצאת החמה עד צאת נשמתו, הוא עם
הפרדה. מחפש...
"הנח לו, הנח, אפילו הבהמה כבר התעייפה''. מפצירה בו אשתו.
הנה קח, תאכל משהו, התרצה לשתות? הוא לגם כוסית של וויסקי זול
בסוף הארוחה ונאנח. לאחר מכן, גרר את עצמו אל הספה הדהויה כדי
לחטוף תנומה קלה. הוא היה רוצה להניח לזיכרון, אבל הוא לא
יכול. פעם יכל, עכשיו אכול זקנה הוא, זה לא תלוי בו.
כששמעתי אותו לראשונה מגולל זיכרונו, לא היה ברור לי בעצם למה
הוא מתעקש לרדוף אחריו. ייתכן וזאת ההרגשה המיוחדת המתלווה אל
זיכרונותיו ואין לי שום דרך להסביר או אפילו לתאר אותה.
אולי הייחוד של הזיכרון הזה, הוא הנחישות של האוחז בו, רק שלו.
ואולי זאת סתם עקשנות גרידא, כמו הפרדה העקשנית של יחיא.
היא, אף פעם לא ויתרה לו, כל השנים היה מושך אותה בחבל במקום
לרכוב עליה, והיא, הפרדה, לאן שהייתה רוצה, הייתה הולכת. כמה
עקשנית הייתה.
פעם, כשהייתי ''כתב צעיר'', במסגרת חוג כתבים צעירים במתנ''ס,
רציתי לכתוב עליהם משהו בעיתון, הגיג, דבר מה, שישמר בדברי
הימים של שכונת הותיקים בפתח תקוה. דברי ימי משפחת צדוק מאשיות
השכונה.
טרם ידעתי לאן אני נכנס, ומה עומקה של תיבה שהונחה כולה תעלומה
ואתגר לפניי. שאלתי בתמימות פעם את יחיא ופעם את אשתו: ''מה
קרה לאורי'' כששמעתי את הכחכוח הראשון בגרונו של יחיא, הוספתי
משפט אשר נלקח מהררי האמפטיה של ילד בן 16: ''למה לכם לכאוב,
זה לא טוב לבריאות שלכם''.
לימים, משנדמה לי כי הם שכחו, או דחקו. שוב נכנס אליי הביתה
אותו זיכרון חנוט. בקשתי לחקור לעצמי את סיפורו של יחיא. אם
לרגע נדמה היה לי, כי הזיכרון שלו אינו לי, הפכתי בעל כורחי,
בין לילה, להיות פטרונו.

אז...מה עם אורי ? אני שואל. אורי היה הבן שלהם, אם עודנו בן
החיים, זאת אין יודעים.
אמו עליה השלום, לקחה את זעקות שברי ליבה וכאבה המר עמוק לקבר.

התחככתי והתחקיתי בעקבותיו, שאלתי מכרים קרובי משפחה, מדדתי
צעדיו.
אט אט נרקמה לה תמונה. קצוות חוטי מידע, בשתי וערב נרקמו
יחדיו.
כאשר הגיעה מרת צדוק להניק את אורי, עוללה.
הופתעה למצוא את בית הילדים, היכן שהיה - נעול.
על מנעול ובריח נעלוהו, בן חודשיים הוא, לאן יברח?
אמו הייתה חייבת להניקו, כעת מה תעשה? עקשנית כפרדת בעלה היא
ואינה מוותרת בקלות.
תחילה ניסתה לפרוץ המנעול, אחר כך, ניסתה להיכנס דרך החלון,
כלום לא הועיל לה. ''יחרים אבוהום'', סיננה קללה נזעמת מבין
שפתותיה.
מבעד לחלון, יכלה לראות כי במבנה הייתה אחות מגושמת המסמנת
בידה ''ללכת''.
מרת צדוק לא טרחה להבינה, היא, אין לה עניין עם אף אחת, מצידה,
תגיד האחות מה היא רוצה - הרי יש לה ילד להניק.
מהחלון ראתה את המגושמת ניגשת לעריסה של התינוק שלה ושולפת משם
מן חפץ, עטוף בתכריכים לבנים.
הקשתי על עצמי, תרתי אחר המידות, מהו המרחק ממנו ראתה אותו.
המרחק לא עלה על שלושה מטרים. המשכתי לחקור, שעת יום הייתה או
בן ערביים?
נשענתי על משקוף דלת רקובה דרכה נכנסתי, מאמת עדויות כטווי
המשי.
"המסכנה כשהבינה מהו גודל אסונה, התיישבה שם על-יד החלון
והתייפחה.
בינתיים, יחיא, כך מתברר, הגיע הביתה עם פרדתו ומשלא נתקל בסיר
המרק המהביל, חש כי משהו אינו כשורה. הוא יצא לחפש אותה. בסוף
מצא אותה זועקת שבר וממררת בבכי. מרת צדוק אספה חול בכפות ידיה
ומרחה אותו על פניה הבוכיות. החול הפך לבוץ. "שלוהו עליי" אמרה
בלהג תימני. "לקחו לי -אותו".
גם הוא התיישב שם ובכה. מבכים היו איש את רעהו. גבר ואישה
בוכים את אובדן התמימות. שותפים למכאוב עז שלפתע אחז בהם.
שותפים לזיכרון שלא ימחה, עד סוף ימיהם.

במבט לאחור צדק אדון צדוק, בדרכו שלו אימץ לו גישה חיובית מלאת
חיות בפתחו של כל יום. עבורו החיים נגמרו באותו יום מר מכאב.
עד עת לכתו חשב בתוך ליבו כי בין ערמות ה''גראפיש'' יימצא סימן
היכר. ולו חיתול לבן שיורה לו על כניעה. כניעה לזיכרון אשר בו
הוא שבוי.
הפרדה של יחיא נותרה בודדה בחצר. אין יותר מי שיסחב אותה בחבל.
אין לה עם מי להתעקש. היא כל היום מביטה סביבה בחצר המציאות
וכשלא מוצאת את פניו המוכרות של יחיא, את עיניו הטובות,
הפייסניות, היא כאילו נעצבת, כורעת, משתפלת בעפר וממצמצת
בעיניה, מסלקת את הזבובים הטורדניים.