אתמול ערכתי מסיבת פרידה למכרה ותיקה שאני מכירה מאז שאני
זוכרת את עצמי. לא היה עצוב. גם לא שמח. פשוט היה.
האמת היא שהרגשתי קצת מוזר עם כל העניין  והיא לא בדיוק הבינה
לשם מה התכנסנו ומה טוב יצא מזה, אבל אני כבר החלטתי ולא
התכוונתי להתחרט ברגע האחרון. פשוט הרגשתי שהגיע הזמן.
את ציניות, אשר יש אנשים הנוטים להתבלבל ולקרוא לה גם צינה
במלרע, אני מכירה  היטב והיא היתה איתי כל הזמן, לפעמים גם
כשלא התחשק לי שהיא תהייה. בכל מקום שהייתי הייתה ציניות ובכל
מקום שהייתה בו ציניות- הייתי אני. עם השנים התקרבנו כל כך, עד
שלמעשה היא הפכה להיות חלק ממני ולא יכולתי להבחין בוודאות מה
הם הגבולות- איפה החלק שלה נגמר ואיפה שלי מתחיל. משום כך היה
לי מאוד פשוט להאמין שהיא לא חלק ממני אלא -היא פשוט אני. אני
ציניות.
אני מגדירה אותה בתור מכרה וזאת משום שיחסינו מורכבים מכדי
לקרוא לה חברה, ידידה, אויבת, או כל תואר אחר המרמז על איזשהו
רגש.  אני פשוט מכירה אותה. היו פעמים שהיא היתה בעדי והביאה
לי כבוד, הערכה ומשכה אלי אנשים. ואז אהבתי אותה מאוד.
אבל היו גם פעמים שהיא הרחיקה ממני אנשים, גרמה לי להעליב,
לפגוע, לדרוס.
הרגשות שלי כלפיה היו מעורבים מאוד. עיקר כעסי עליה לא נבע מכך
שגרמה לי לפגוע באחרים, אלא מכך שגרמה לי לפגוע בעצמי, שהרי כל
הפגיעות שפגעתי באחרים בשם הציניות, לא היו אלא רסיסים מהפגזות
שערכתי על עצמי.
עוד כעס שהצטרף רק לאחרונה הוא על כך שהיא לא נתנה לי לראות
שהחיים שלי יפים ושהאנשים  טובים או לחילופין- האנשים יפים
והחיים טובים.  זה היה כעס אדיר, אבל אני כבר סלחתי לה גם על
זה.
כשנותרה נפשי מרוסקת כמעט לחלוטין מהפגזות חוזרות ונשנות, רק
אז נערכו השיקומים, למרבה האירוניה- גם בהם לקחה חלק הציניות.
היא הפילה אותי וריסקה ואז הרימה ובנתה. במחשבה יותר מעמיקה,
הגעתי להבנה שלמעשה היא לא היתה בעדי או נגדי. היא פשוט היתה.
אני זו שהפעלתי אותה. אני זו שהפלתי, הרמתי, ריסקתי ובניתי.
הכל אני עשיתי ועשיתי זאת על ידי שימוש בציניות- בעיקר.
אם יש ביכולתי להשתמש בציניות כרצוני, ולא משנה מה מידת
החולניות שבדבר, כי למה שארצה כך לפגוע בעצמי, אזי המשמעות היא
שיש לי שליטה מסוימת עליה. תמיד היתה לי שליטה עליה ותמיד היא
היתה נתונה למרותי, אבל לא הייתי מודעת לכך ובדרך כלל טעיתי
לחשוב שהיא זאת ששולטת בי. ההבנה שיש לי שליטה על ציניות מילאה
אותי אושר.  הרגשתי שהתחיל פרק חדש. פרק של מודעות.
לא עבר זמן רב וקולות פנימיים החלו קוראים לסילוקה לאלתר של
ציניות מחיי. שמעתי אותם והרהרתי בדבר. הגעתי למסקנה שהמילה
סילוק היא חריפה מדי, שכן- כבר קודם לכן הגעתי להבנה שהאשמה לא
נעוצה בציניות, אלא בשימוש לא נכון בה. ציניות לא חייבת להיות
פוגעת ומעליבה, היא לא חייבת להיות חוסמת ומסמאת את עינינו
מלראות את יופי העולם. הכל תלוי במינון. צריך לדעת להשתמש בה
בחוכמה, אחרת זה באמת יכול להיות מסוכן, כפי שחוויתי לא פעם על
בשרי. אבל בשורה התחתונה- ציניות לא חייבת להיות בכלל. לא כי
היא רעה, אלא כי היא לא חשובה מספיק בכדי לקחת את הסיכון
ולהשאיר אותה.  כך הגעתי להבנה הפשוטה שהגיע הזמן להיפרד.
לא קל להיפרד ממשהו שמכירים, אפילו כשיודעים בצורה ברורה שאין
בו צורך יותר ושהוא אף עלול להזיק. אבל בני האדם, ואני בתוכם,
לפעמים מעדיפים להישאר בתוך הבוץ שהם מכירים מאשר לעבור למקום
אחר שבו עלול להיות בוץ שהם לא מכירים.
כשבאים להיפרד ממישהו או ממשהו, תמיד הדברים הטובים עולים
ומאפילים על פני הדברים הרעים. כל הרגעים הטובים המשותפים,
זכרונות נעימים, נוסטלגיה. זה הופך את הפרידה ליותר קשה.
ולהיפרד ממשהו שהפך להיות חלק ממני, נראה לי בתחילה לא קשה,
אלא בלתי אפשרי. כמו לידה של תינוק, שנראית כל כך לא סבירה-
איך ממקום כל כך קטן יוצא דבר כל כך גדול, אבל עובדה שזה קורה.
קורה כל הזמן.
וכמו בלידה, יש צירים ויש כאב ויש את השאלה- למה לעזאזל הייתי
צריכה את הסיוט הזה. יש ללחוץ, לשאוף ולנשוף. המון אויר צריך
לעבור בגוף. האויר מנקה את הגוף, כמו סירקולציה של הנשמה.  ויש
התקדמות ונסיגה ומחשבה שזה לעולם לא יגמר, אבל בסופו של דבר,
מצליחים לשחרר.
אתמול שחררתי את ציניות מתוכי. קדמו לזה "צירי שחרור" קשים
וכואבים, אבל הם למעשה הביאו לכך שהיא תידחף לה לאט לאט החוצה
והלאה ממני. זה היה תהליך שלא יכול היה להתרחש אחרת.
איני מרגישה ריקנות כרגע, למרות שחלק מאוד גדול ממני הלך, כי
עוד לפני שציניות עזבה לגמרי, הכנסתי דברים אחרים, שעדיין לא
מצאתי להם שם מתאים, אבל הם נעימים לי וטובים ואני מניחה
שמערכת היחסים החדשה שנבנה תהיה מבוססת על הידיעה שיש לי שליטה
עליהם ושבכל מקרה- הם יהיו חלק ממני, אבל הם לא יהיו אני.
את ציניות אני כנראה אפגוש לעתים קרובות ביותר, כי היא חלק
מהרבה אנשים אחרים, היא לא היתה רק אצלי מן הסתם. אני אכיר
אותה ואזהה אותה כמו שקורה כשפוגשים מכר ותיק. אני אקבל אותה
בהבנה ולא אנסה לגרום לאנשים אחרים לשחרר אותה מהם, כי זה לא
תפקידי וקטונתי, אבל אשאיר מעטה דק ושקוף של הגנה מפניה. היא
תראה אותי ואני אראה אותה, אבל המרחק בינינו ישמר. היא תעבור
לידי.
ייתכן כי ככל שיעבור זמן, המרחק יגדל ואתקל בה פחות ופחות, אך
תמיד אדע לזהות אותה בתוך ההמון ולא אפנה ליבי ממנה ומשליחיה
וכל שיוותר בי תהיה אהבה.