כמו תמיד, המזגן מתקלקל בימים הכי חמים. כבר שתיתי לפחות 2
ליטר בשעה האחרונה. חשבתי שבחוץ פחות נורא, וגם ככה אין לי כל
כך מה לעשות, אז למה לא לצאת קצת?
אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי נוהג בדרך ל 'עוצם'; יש שם אחלה
מעיין.
היה כיף במכונית, ברקע התנגן לו "lemon tree''  והמזגן היה על
העוצמה הגבוהה ביותר.
השלפוחית התחילה ללחוץ, חשבתי לעצור בצד, אבל אז זיהיתי מרחוק
טרמפיסטית, למה לא לעצור? עצרתי, מדהימה! שאלה: "לאן אתה
מגיע?"
"לעוצם, קצת אחרי צומת גבעתי" עניתי.
"אפשר לבוא איתך עד לצומת?"
"כן בטח!" הייתי מבסוט מהדרך בה עניתי לה, לא יודע למה.
היא הייתה פשוט מדהימה! לבשה דגמ"ח ישן וחולצה ירוקה קרועה.
היא הייתה בחורה פשוטה
כזאת. היה לה שיער שחור ועיניים גדולות ועמוקות והיא דיברה עם
חיוך.
היא ישבה לידי שקטה כשברקע מתנגן עכשיו "golden brown" ואני
מנסה לחשוב על משהו לומר.
לעזאזל! בלק אאוט... כלום לא עולה לי!
"את נוסעת בטרמפים?" אידיוט! למה אתה תמיד שואל את השאלות הכי
מפגרות בדיוק כשאתה צריך להיראות הכי חכם שאפשר?
"כן".
"לאן את צריכה להגיע?"
"לסבתא שלי". או שלא היה לה חשק לדבר או שהיא הייתה נורא
חסכנית...
"איפה סבתא שלך גרה?" ניסיתי לדובב אותה.
"בקריית גת". טוב היא כנראה לא ממש רוצה לדבר, לא נכריח אותה.
אבל אני לא יכול ככה סתם לתת לה לרדת מהאוטו! אני לא יכול
להכריח אותה לדבר! כן, אבל מה אם היא האחת? היא בטח יוצאת עם
מישהו או שפשוט לא בא לה עליי, היא לא סתם קרירה. כן, יש בזה
משהו... אם היא הייתה רוצה לדבר היא הייתה מדברת! פשוט אשכח
ממנה! נזכרתי בשלפוחית שלי...
לא נורא אני יכול להתאפק עוד קצת.
"מה יש בעוצם?" אני לא מאמין! היא מדברת! היא הסתובבה אליי
ושאלה! היא בכל זאת רוצה לדבר והיא אפילו מביטה בי עכשיו עם
החיוך הזה שלה ומחכה לתשובה! אבל מה התשובה? שיט! בלק אאוט!
רגע! תירגע!  תנסה להיזכר. מה הייתה השאלה? אה... נדמה לי שהיא
שאלה משהו עם 'יש'...  נזכרתי!
היא שאלה אם יש בסם!
"לא, אין לי כאן, מצטער" עניתי.
"מה אין לך כאן?"
אידיוט! למה שהיא תשאל אותך על בסם? תחשוב מהר מה להגיד לפניי
שהיא תחשוב שאתה דפוק לגמרי.
"לא, דיברתי לעצמי. אמרתי שאין לי קנקן אני פשוט צמא מאוד..."
איזה צמא ואיזה נעליים אני מת להשתין מרוב מים!
"הנה, קח מים. יש לי הרבה!" איזה חמודה! היא נתנה לי לשתות מים
מינרלים...
שתיתי. עוד שנייה אני מתפוצץ. זה לא פשוט לנהוג ככה ולשחק אותה
כאילו הכול בסדר.
"אז מה יש בעוצם?" מה יש בעוצם... זה מה שהיא שאלה. אידיוט!
"יש שם מעיין. ז"א בשטחים שליד עוצם." סוף סוף אני נשמע
הגיוני.
"ותהייה שם לבד?"
"כן. היה לי חשק פשוט לצאת קצת מהבית... את יודעת, החום..."
"איך בא לי עכשיו מעיין! עשית לי חשק..."
"כן, אה..?" מה הקשר 'כן,אה'? אתה לא רואה שהיא רוצה לבוא איתך
למעיין?! זאת ההזדמנות הגדולה שלך! שאל אותה עכשיו אם בא לה
להצטרף אליך למעיין! אבל מה אם היא תגיד 'לא'?
היא עלולה לחשוב שאני רוצה להתחיל איתה... אתה באמת רוצה
להתחיל איתה! חוץ מזה היא לא תגיד 'לא' כל הסימנים מראים שהיא
לא תגיד 'לא'!
"את רוצה אולי להצטרף אליי למעיין?"
"לא". ידעתי!
"תודה, אבל אין לי בגדים להחלפה כל-כך". היא אמרה 'לא' ועוד
נתנה לי תירוץ עלוב ביותר... 'בגדים'... מי אמר שחייבים להיכנס
למים?!
בקיצור, היא לא שמה עלי... עשיתי את הפדיחה שלי! לפחות זה הסיח
את דעתי מהפיפי... שעוד מעט פורץ בשצף-קצף וזורה הרס בכל העומד
בדרכו.
"יודע מה? אני באה איתך! במחשבה שנייה לא חייבים להיכנס
למים... יאללה, הולכים למעיין!"
"באמת?"
"כן, באמת! סבתא תחכה קצת, לא נורא, היא גם ככה לא יודעת שאני
צריכה להגיע, זו אמורה להיות הפתעה".
היא באה איתי! אני לא מאמין! נס! איזה חמודה! היא נסיכה! אני
האביר, ואנחנו רוכבים על גבי הסוס האצילי שלי אל עבר המעיין
הטהור! הסוס דוהר בכל המהירות והרוח מבדרת את שיערה ברוח. הכל
כמו באגדה, הכל מושלם! הדהירה על הסוס הלחיצה את השלפוחית שלי
עוד יותר, אבל לא נהרוס את הרגע המושלם, עוד 5 דקות מגיעים.
אנחנו דוהרים. "cry of the celts" ברקע משלים את האווירה.
"נראה לי שפספסת את הפנייה..." היא צועקת לי מאחורה.
"אין בעיה, נעשה פרסה!"
בום!!! תאונה... לא מאמין...  כמה שניות של שוק... כמה שניות
לעקל... עוד פדיחה, פח עקום, שלפוחית מתפוצצת, משפחה מעוצבנת,
מה עושים? מה עושים? עושים פיפי!    
רצתי החוצה אחוז אמוק כדי להשתין בצד הדרך, ולא מעניין אותי
כלום! אח... איזה שחרור!! מאז יציאת מצריים לא היה שחרור כזה!
מאחוריי שמעתי את האבא הזה מדבר עם הטרמפיסטית שלי...
"מה הוא עושה, החבר הזה שלך?! מצא לו זמן להשתין!" היא נשארה
קרת רוח.
"הוא כבר חוזר, העיקר שכולם בריאים ושלמים וכלום לא קרה!" היא
ניסתה להרגיע אותם.  האבא עשה סיבוב סביב מכוניתו כדי לבדוק את
הנזק.
"אני חושב שזה 500 שקל... הפנסים והאגזוז... כן! 500 שקל יכסו
את זה. נעשה דבר כזה: תנו לי 500 שקל וסגרנו עניין!" הוא היה
די גדול האבא הזה ו 500 שקל נראו לי סכום הוגן.
הם המשיכו לדבר מאחוריי: "מצטערת, אדוני אבל זה לא 500 שקל, זה
לכל היותר 200 שקל!"
"מה את מקשקשת?" עכשיו הוא נשמע אפילו יותר עצבני.
"אני עבדתי במוסך ואני מבין בדברים האלה! תנו לי 450 וסגרנו
עניין!" אבל היא עמדה על שלה.
"חבל לך על הזמן! לא תקבל יותר מ-200 שקל!"
טוב, עכשיו אני באמת צריך להיות שם אחרת הוא יטרוף אותה.
"ילדונת, את רוצה שנלך לבית משפט? תני לי עכשיו 500 שקל או
שאנחנו הולכים לבית משפט!"
לעזאזל! הפיפי הזה לא רוצה להיגמר! איך עוצרים אותו?
"תשמע, אדוני..." היא הייתה מאוד רגועה, היא תהייה האישה שלי!
אני מכיר אותה 10 דקות והיא כבר מוכנה לסכן את החיים שלה
למעני... "תשמע אדוני, לאבא שלי יש חבר שמאי, נקרא לו ומה שהוא
יגיד זה מה שיהיה, טוב?"
הוא הביט שוב ברכב ואמר "שום שמאי ושום בטיח! תני לי 400 שקל
וסגרנו עניין!"
"אדוני, אתה מתווכח סתם! 200  שקל מכסים לך את התיקון וגם תוכל
לקנות לילדים שלך ג'ל נרמלי".
"את חוצפנית מאוד, ילדה! אנחנו הולכים לבית משפט וזהו! שום דבר
שתגידי לא ישנה את דעתי!"
היא עדיין הייתה רגועה "אין בעיה! גם השמאי יהיה שם..."
"טוב, תשמעי... בגלל שאני בן אדם עסוק ואין לי זמן לשטויות
האלה, תני לי 300 שקל וסגרנו עניין".
בשלב הזה, שהבן אדם מתחיל להתכופף, ואני כבר מרגיש את הסוף של
הנחל שיוצא לי מהגוף, הרגשתי שאני מתאהב בטרמפיסטית שאפילו לא
ידעתי את שמה, אבל לא צריך שם כדי להתאהב.
"יודע מה? נלך לקראתך!  250 שקל, מה אתה אומר?" האישה שלי...
היא נשמעת כמו עורך דין!
"בשום פנים ואופן לא!" ללא ספק נשמעה נימה של היסוס בדבריו.
"טוב, אז קח את הפרטים..."
"נו, יאללה, תני 250 שקל, יאללה!" היא חיטטה בתיק שלה והוציאה
200 שקל
"רגע, החבר שלי ייתן לך עוד 50 שקל, הוא כבר בא". או.קיי,
עכשיו הם מחכים לי. אני חייב להזדרז, אני מרגיש את הטיפות
האחרונות! סוף סוף הזרם דועך ונג... אוי לא! הוא מתחדש!
הם עדיין חיכו...
"איציק!" צעקה אשתו מהמכונית "מה קורה? חם לנו!" רטנה.
"אני כבר בא, סימה, תרגיעי את הילדים. תגידי זה גמל או בן אדם
זה? מה נסגר איתו?"
" הוא כבר בא..." הם חיכו עוד חצי דקה.
"טוב, עזבי, לא משנה!"
"אתה בטוח?"
"כן, כן... ביי!"
"להתראות, וסליחה!"
סוף סוף סיימתי, בשעה טובה ומוצלחת. שיחקתי אותה כאילו לא שמתי
לב בכלל למה שקרה מאחוריי.
"או.קיי, כמה אני חייב לו?" שאלתי תוך כדי שאני נובר בכיסי.
"זה בסדר... הוא הלך" אמרה הטרמפיסטית. "תחזיר לי 200 שקל
בהזדמנות, טוב? אני כבר צריכה ללכת, קצת מאוחר לי..."
הקפצתי אותה לצומת. ידעתי שמשהו בכל הסיפור הזה של המעיין יותר
מידי טוב, הן תמיד חייבות לנפץ הכול... רגע... אני אצטרך לפגוש
אותה מתי שהוא כדי להחזיר לה את הכסף... עוד לא אבדה תקוותי!
היא ירדה, אמרה שלום ותודה והלכה לה. נסעתי אל המעיין עם חיוך
על הפנים. החיוך נמחק! נזכרתי שאין לי מושג מי היא בכלל? מה
אני אעשה עכשיו? אין לי מושג מה השם שלה ואיפה היא גרה, שלא
לדבר על מספר טלפון! אין לי עליה שום פיסת מידע שיכולה לעזור
לי למצוא אותה! בעצם יש דבר אחד... הסיכוי האחרון שלי, ענף
להאחז בו, מחר אני הולך למצוא סבתא בקריית גת!!!


סיפורים זה לא הצד החזק שלי אבל אני אוהב לכתוב אותם...