סימנטוב הרגיש מצוין. לא הייתה לו שום סיבה להרגיש מצוין.
אפילו טוב היא מילה גדולה מדי בשביל מה שהוא היה צריך להרגיש.
למעשה, אם מסתכלים על זה בצורה קרה ואובייקטיבית, כל הדברים
הלכו לרעתו. הוא שנא את העבודה שלו, הוא שנא את הדירה שלו,
נמאס לו ממערכות יחסים של שבוע וחצי, ובאופן כללי הוא היה אבוד
והחיים שלו היו בדרך ללא מוצא. אבל, כזכור, הוא הרגיש מצוין.
זה היה יום סתווי מעופש, כמו שנהוג לומר. מסוג הימים שבשבילם
המציאו את הגשם העוקצני הזה שלא ממש מצליח להרטיב משהו, אבל
לעצבן...הו הו.
העיר הייתה, כמובן, מלאה באנשים שהיה להם דחוף מאוד לצאת החוצה
להירטב, וריקה מאנשים שהיה להם משהו יותר טוב לעשות. סימנטוב
דמיין שהוא בפראג, וזה נורא הצליח לו. האוויר האפור, אבני
הרחוב הקטנות וקירות הבתים העשויים אבן ירושלמית. והגשם. הגשם
שהוא כל כך פחד מפניו ושכל כך קסם לו. הגשם שמשך אותו אליו
באופן בלתי הגיוני לחלוטין. הוא נולד בקיץ ולכן שנא גשם, אבל
בכל זאת נמשך אליו - כן, יש הרבה דברים מוזרים בסימנטוב.
הוא הסתובב עם חיוך וקרן מאושר. זה התחיל להדאיג אותו. אבא שלו
אמר לו, לפני שהתפגר, שרק הטפשים שמחים, והרעיון הזה קנה אחיזה
די מוצקה במחשבה הסדירה שלו, ולזמן מסויים הוא אפילו ניהל את
חייו לפי הרעיון הזה. באותם ימים הרעיון קסם לו, בגלל שהוא
איפשר לו להחזיק לפחות בקצה אחד של החבל. לפחות אני לא טיפש,
הוא היה אומר לעצמו. אבל היום, כשהכל הלך הפוך, הוא הצליח
להיכנס לעצמו לתוך הבטן ולשנות את עצמו מבפנים.
אלינור אמרה לו שהיא לא מבינה אותו מאז שהוא החליט להיות שמח
ללא שום קשר לנסיבות ולמזג האוויר, עוד הרבה פחות ממה שהבינה
אותו קודם, וכשלעצמה היא לא בטוחה אם זה טוב או רע שהוא ככה.
סתם קנאית, חשב סימנטוב. הוא הלך אליה עכשיו. המשמרת שלה
מתחילה בשש, והוא רצה לקחת את המתכון המדהים שלה לעוגת גבינה
ואוכמניות. כל מי שאי פעם טעם את עוגת הגבינה עם אוכמניות של
אלינור יכול היה לחשוב שהיא בשלנית מצויינת ולא יכול היה לעשות
טעות יותר גדולה. היא הייתה בשלנית גרועה. היא לא ידעה לבשל
כלום. היא הייתה נכנסת להיסטריה כל פעם שהיא הייתה צריכה להפוך
חביתה, אבל עוגת הגבינה עם אוכמניות שלה - את זה אי אפשר היה
לנצח. סימנטוב החשיב את זה כעוד אחד מאותם דברים שהוא ניסה
להבין, לא הצליח, וקיבל את זה שהוא לא נולד להבין. דברים כמו
עגיל בלשון, תחתוני בוקסר, נשים. עזוב, וותר, אין לך סיכוי, אל
תתאמץ.
אז נכון שאלינור לא ידעה לבשל, אבל היו לה הרבה מעלות אחרות
שבגללן הציע לה סימנטוב כל יומיים בערך להתחתן איתו.
"אבל אלי, למה לא?"
"סימנטוב, אתה מפריע לי, יש לי עבודה להגיש". אלינור ישבה ליד
השולחן וניסתה לשווא להוציא עוד רעיון אחד או שניים ממוחה
המיובש, וסימנטוב לא ממש עזר.
"אז אולי תשקלי?" המשיך סימנטוב להטריד.
"בסדר, אני אשקול", ניסתה אלינור להפטר מממנו, מאמצת את מוחה
בענייני אירופה התיכונה בימי הביניים.
"בחיוב", נדנד סימנטוב.
"בחיוב", ענתה אלינור בלי להפסיק לכתוב.
"ככה את משקרת לחבר הכי טוב שלך? מבטיחה הבטחות שווא?"
"אולי זה יוריד אותו מעלי".
"אלינור, את לא רואה שאנחנו מתאימים בטירוף? זה כתוב בשמיים
וכל הבולשיט הזה".
"או! סוף סוף אתה מדבר קצת בהגיון. זה באמת בולשיט. סימנטוב -
אתה מלא בולשיט".
"יש לך מושג כמה קשה למצוא בעל בעיר הזאת?"
בנקודה הזאת אלינור הרימה את העיניים  מהשולחן, וסקרה את
סימנטוב מלמטה למעלה בחיוך משועשע. "אני אסתדר", היא אמרה.
"אני יודע שתסתדרי, אני רק מנסה לעזור לך להסתדר, לתת לך דחיפה
קטנה בחיים. בטוח שתסתדרי, אבל עד שתסתדרי, תחשבי על כל הסבל
שמצפה לך עד שתסתדרי. כל אותן פגישות סתמיות, כל אותם גברברים
עתירי אפטר-שייב, כל אותם לילות קרים..." סימנטוב התחיל
להתלהב, "והכל כשאני נמצא ממש פה לידך. מתחת לאף כמו שאומרים.
ותאמיני לי אלי, כשיגיע היום שבו תביני שאני צדקתי כל
הזמן..."
"הוא לא יגיע", ניסתה אלינור לעצור את סימנטוב לפני שהוא יאבד
את הנשימה.
"...ביום הזה, כשהשמיים יפלו לך על הראש", סימנטוב התחיל לנפנף
בידיים במרץ, "- את לא תוכלי להגיד שלא הזהרתי אותך. הו לא!"
הוא סיים, נשם נשימה קולנית ונחת על הספה.
שקט. אלינור כותבת בנחרצות וסימנטוב מסדיר את הנשימה שלו.
"זה היה קצר הפעם", ציינה אלינור ביובש.
"אני במצב רוח טוב", ענה סימנטוב, עדיין מתנשף קלות.
"אתה תמיד במצב רוח טוב. רוצה קפה? אני מכינה לי".
"אני לא שותה את הרעל הזה", ענה סימנטוב.
אלינור הרימה גבה. "סליחה? לא שמעתי אותך, היה נדמה לי שאמרת
שאתה לא רוצה קפה".
"זה מה שאמרתי", ענה סימנטוב בקור רוח.
תגובתה של אלינור למשפט האחרון הייתה, לא להפתעתו של סימנטוב,
התקפת צחוק פרועה ובלתי ניתנת לריסון שארכה דקות ארוכות
ושלוותה בנסיונות עלובים להוציא מילה.
ההצהרה הזאת לא הייתה שווה את האוויר שאליו היא נאמרה. סימנטוב
שותה בערך 10 כוסות קפה חזק ביום חלש. יש לו בדם יותר קפאין
מאשר כדוריות לבנות, ואם אפשר להיות מכור למשהו, אז סימנטוב
היה מכור לקפה. זה היה מצחיק כי לסימנטוב יש כוח רצון אפסי
בדברים מהסוג הזה והמחשבה על הפעם הראשונה שבה הוא יצטרך
להתמודד עם הרצון שלו לקפה, שתהיה, הכי מאוחר, מחר בבוקר,
ותהיה, ללא ספק, גם הפעם האחרונה, גרמה לה לתפוס את הבטן.
סימנטוב ניצל את זה שהיא לא יכלה לענות ושיחק אותה קדוש מעונה.
"תודה רבה לך אלינור. ידעתי שתתמכי בי. בשביל מה יש חברים אם
לא בשביל הרגעים הקשים בחיים. אני כבר רואה את עצמי שוכב על
המיטה רועד מעצם המחשבה שאני לא יכול להכין קפה, ועל מה אני
חושב? נכון מאוד. עלייך ועל התמיכה הנפשית שאת מעניקה לי,
בדרכך שלך, ממש בשניות אלה. איך אוכל להודות לך אי פעם???
הא?"
אלינור עדיין לא יכלה להגיד כלום. "אבל..." והיא תפסה נואשות
את הבטן, "פפפפפפפפפ...". הניגוד בין ההחלטיות של ההכרזה מול
הכישלון הנחרץ, הצפוי, של הביצוע הצחיק אותה עד דמעות.
"כן, כן. תצחקי, תזלזלי ברגשותי". סימנטוב הסתכל עליה, והרגיש
איך הוא מאבד את כל הפוזה שהוא מנסה לבסס. אז גם הוא התחיל
לצחוק. וכך, בעוד הפוזה הנזפנית נמוגה אל תוך חלל החדר, הוא
מצא את עצמו, די  מהר, על הספה, עושה בדיוק את מה שאלינור
עושה.
הם געו מצחוק כמה דקות עד שנרגעו והצליחו להתיישב.

אלינור הייתה הראשונה שהצליחה לדבר, כשהיא מנגבת את הדמעות
מעיניה. "מה? זה הג'וק החדש? אתה לא שותה יותר קפה?"
"לא נוגע ברעל הזה יותר", ניסה סימנטוב להישמע אמין, אבל הרגיש
שאין לו סיכוי.
אלינור הרגישה שזה הזמן ללחוץ ואמרה: "100 שקל מול 20 שלך שעד
מחר בבוקר אתה נשבר לרסיסים".
"הימורים הם נוהג נפסד", ענה סימנטוב בנסיון אחרון
"אל תגרום לי להכנס לעוד התקפת צחוק, בבקשה", התחננה אלינור,
מלווה את עצמה בשיהוקים.
"לא הייתה לך עבודה להגיש?" ניסה סימנטוב להעביר את השיחה
לפסים קצת פחות משפילים.
"ידידי היקר, תדאג לעניינים שלך, ולפני שאתה חוטף כרית לפרצוף
- לך תכין קפה".
"טוב אני הולך, אני הולך".

"יש לך תה?" צעק סימנטוב מהמטבח.
"תה זה לרכרוכיים", צעקה אלינור בחזרה.
"אז יש לך או אין לך?" צרח סימנטוב.
"ראית פה פעם תה?" אלינור לא נכנעה.
"לא", הודה סימנטוב בצעקה משלו.
"אז זה די אומר שאין לי, לא?" נהנתה אלינור מניצחון קטן
ומתוק.
"יש בזה משהו", מלמל סימנטוב לעצמו, אבל צעק לה: "את מוכנה
להפסיק להתחכם שם? אני כנראה הולך לשתות מים, ואת מתחכמת".
"מים זה בריא. זה לא היה כתוב בעיתון, ליד הגילוי המרעיש שקפה
זה רעל?" צעקה לו אלינור.
"זה לא היה בשום עיתון", צעק בחזרה סימנטוב, וחשב לעצמו, איך
לעזאזל היא יודעת שהוא קרא את זה בעיתון, היא הרי לא קוראת
עיתונים.
הוא צעק: "וחוץ מזה יש לי גבולות, ומים זה אחד מהם".
"זה בריא!" המשיכה אלינור מהסלון.
"זה מגעיל!" צעק סימנטוב.
"לא אומרים איכס על אוכל", צעקה אלינור.
"לא אמרתי איכס", ענה סימנטוב והגיח מהמטבח עם הקפה שלה והמים
שלו.
"אמרת שזה מגעיל - זה נחשב כמו איכס".
"לא זה לא. מגעיל ואיכס זה לא אותו דבר".
"זה כן".
"זה לא".
"כן".

"בסדר. בסדר. בסדר. אני מצטער שאמרתי איכס". סימנטוב האריך את
ה'מצטער'. "אני באמת בן אדם חסר תרבות וחסר נימוסים. אני לא
אעשה את זה שוב, ולו רק כדי לא לשמוע את ההטפות הפולניות שלך
שגורמות לי להחרד מהמחשבה איך תהיי בגיל 50".
"איך אני אהיה בגיל 50?" שאלה אלינור, ומיד הבינה איזו שטות
זאת הייתה, וכמה הרסנית השאלה התמימה הזאת לעבודה שהיא צריכה
להגיש מחר.
"הו, בגיל 50 יהיו לך נכדים שמנמנים ועצבניים, כי הסבתא
הפולנייה שלהם לא תפסיק לנדנד להם על אוכל בדיוק כמו שהיא עשתה
להורים שלהם, ולחברים שלה כשהיא הייתה סטודנטית", פירט
סימנטוב.
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שאני לא פולנייה?!" חייכה
אלינור.
"אז מה את?"  היתמם סימנטוב.
"אבא שלי בולגרי ואמא שלי מצ'כיה", חזרה אלינור בפעם האלפיים
שבע מאות ארבעים ושלוש.
"אותו דבר", פטר סימנטוב, בהחלטיות, כמו תמיד.
"זה לא אותו דבר!" חזרה אלינור. היא חייכה כי היא ידעה מה מצפה
לה עם החבר הזה שלה. היא ידעה שלפעמים הוא משוגע ונודניק ובלתי
נסבל, אבל הוא היה מצחיק וחמוד וילדותי ואי אפשר היה לא לאהוב
אותו. וסימנטוב מצידו העלה את הנושא בדיוק כדי לראות את החיוך
הזה שלה, ותמיד ידע להפסיק לפני שהיא תתעצבן באמת. הילוך על
הקצוות היה אומנות שסימנטוב התמחה בה.
"אני לא יודע", אמר סימנטוב. "לי זה נראה אותו דבר בדיוק. מה,
לך לא?"
"לא".

"אלינור, ממוש, מתוקתי, אהובתי", קפץ פתאום סימנטוב, "מתי את
עובדת היום?"
"מתחילה בשבע, למה? אתה בא?" שאלה אלינור.
"לא, לא. חשבתי, בא לך לבוא איתי לקנות תחתונים?" אמר
סימנטוב.
"למי, לך?" נאנחה אלינור.
"לא, לשמן מהקיוסק שמול החנות ספרים ליד המאפייה מתחת לבית של
דודה שלי. כן בטח שלי!"  
"סליחה, באמת..." התגוננה אלינור.
"הכל נסלח, הכל נשכח, אהובתי הפלאית, הבלונדינית היחידה שאני
מכיר שלא צובעת את השורשים לשחור. האישה שיום יבוא ותזכה בפרס
האיג-נובל לכימייה ולו רק בשל העובדה..."
"סימנטוב!" צרחה אלינור "איזה תחתונים?" היא שכחה כבר שהתכוונה
להגיד לו שלכל הרוחות היא לא התכוונה ולא מתכוונת לקנות שום
תחתוני גברים עכשיו או אף פעם.
"איזה תחתונים?!" חזר סימנטוב על השאלה. "תחתונים! ירוקים,
צהובים, כתומים. תחתונים".
"סימנטוב, ילד מוגבל שלי", נסתה אלינור בעדינות, "אני יודעת
שיש הרבה דברים שאתה לא יכול לעשות, המון אפילו, אבל חשבתי,
קיוויתי, שלקנות תחתונים אתה אולי יכול לבד". היא חשבה על מה
שאמרה ואז המשיכה בהשלמה: "מוגזם הא?"
מוגזם מאוד", חייך סימנטוב. "אז את באה?"
"לך לבד", אמרה אלינור, בנסיון אחרון לפטור את עצמה מהטיול
לחנות התחתונים. "זה בסך הכל תחתונים".
"בסך הכל תחתונים?!" הזדעזע סימנטוב. "אלינור, נו, את הרי
יודעת שזה לא בשבילי הדברים האלה..."
אלינור ניסתה להעמיד פנים מרוגזות ואמרה: "הדברים האלה זה בסך
הכל תחתונים! לובשים את זה בבוקר ומורידים בערב".
"אה, אז זה מה שעושים עם זה..." הרהר סימנטוב בקול רם.
"...ברצינות אלינור, את יודעת שאני גרוע בלקבל החלטות וזה
בדיוק מה שזה - לקבל החלטות. זה לעמוד מול קולב זר, מול מאתיים
סוגים של תחתונים ולהחליט איזה מהם אני רוצה. לקבל החלטה.
והחלטה לא קלה, אני חייב לציין". בשלב הזה הוא כבר נשבר וירד
על הברכיים. "בבקשה אלינור, אני לא מסוגל, פשוט לא מסוגל לעשות
את זה", והוא הסתכל עליה בחצי חיוך.
"אז אתה רוצה קפה?"
"אז את באה?"
"מחר!"
"יש!!!"