היא הביטה אל עבר הרחוב אשר החל להיות קודר, מתרכזת באווירה
האפורה שמבעד לסורגים השחורים. הערב ירד והגשם שהחל לרדת הוסיף
חיים לאווירה הרגילה, לאווירה המתה השוררת שם.

תיק תק תיק תק... תיקתוק השעון האיטי החזיר אותה למציאות. היא
הביטה בחדרה.
"מת", היא חשבה, "הכל מת פה".
היא הביטה בחדרה הריק, התמונה תפסה את מבטה והיא חשה צינה
קרה.
היא סגרה את החלון והתקדמה לעבר השולחן הלבן.

דמותו הביטה בה. הוא ישב מתחת לעץ התפוחים.
זה היה העץ שלהם, רק הם ידעו על קיומו. תמיד נפגשו מתחתיו,
המקום הסודי של זוג האוהבים. היה נראה כי העץ קסום, תפוחיו
תמיד היו אדומים ובשלים, כאילו הכין אותם במיוחד לשניהם. אפילו
עכשיו, מבעד לזכוכית המסגרת, התפוחים שבתמונה היו נראים אדומים
כדם. בשלים לאכילה. ודמותו, כמו ביום שצילמה את התמונה, הביטה
בה באהבה ובהערצה. היא הניחה את התמונה על השולחן והלכה אל עבר
המיטה הקשה.

היא זכרה את היום בו צילמה את התמונה. זה היה בתחילת האביב,
כאשר הכל החל לפרוח, והיה נדמה שאהבתם תשגשג יותר ויותר, אך
היא הרגישה בזה. היא סיפרה לו על פחדיה, והוא הבטיח שהוא יישאר
איתה לנצח. נצח, עניין יחסי היא חשבה בעודה בוחנת את הצלקות
שעל ידיה. 3 פסים נקיים וישרים כסרגל. 3 פסים. פס על כל שנה.

קול מפתח אשר נכנס לחור המנעול נשמע... היא ידעה שהגיעה השעה.
הדלת נפתחה ודמות מוכרת בחליפה לבנה יצאה מתוכה. הדמות התקרבה
אליה ובידה היה מזרק.
"אל תעשי בעיות, חמודה..." הדמות אמרה. והיא, מותשת, הושיטה את
זרועה כיצור ממושמע.
האחות ליטפה אותה בראשה ויצאה מן החדר.
היא נשכבה על המיטה, מביטה בתמונה מבט אחרון לפני השינה.