כתבתי את הקטע הזה לעצמי (לפני שנתיים) על כמיהה שלי למישהו
שלא אהבתי או יותר נכון אהבתי בדיעבד...
כחלק מריפוי עצמי, סרסתי אותו, ערכתי אותו והוספתי פה.

יש דברים שאני בחיים לא אומר לך.
אם כי כמהה נפשי אליך כשם שעיניי העיוור כמיהות לאור היום.
אני מנסה לראות בדמיוני את פניך. אתה נראה כה אמיתי, אך ברגע
שידיי נשלחת לעברך, אתה נעלם כאילו לא היית, אלא חלום.
שפתי חושקות בך כמו מים לצמא. ליבי מחכה לרוות מכך, אולם המרדף
נדון לאבדון, כי לא אהיה רוויה ממל לעולמי עד.
מבט חטוף והנך חרוט בזכרוני,
ככתוב על מצבות האבן בבית הדמים של חיי.