ביום רביעי האחרון, כמו בכל יום שבו אני עובד בוקר, פתחתי את
העיניים בשבע וחצי מבסוט מהחיים והתכוננתי לעוד יום עבודה.
בשעה שמונה ורבע הייתי כבר אחרי מקלחת, ארוחת בוקר, קפה ובתוך
האוטו שלי, מניע את הדרך לעבודה. (משמרות בוקר, אני חייב
לציין, תמיד מסדרות לי את כל השבוע. אני קם עירני מוקדם בבוקר
עם חיוך על הפנים והולך לישון בלילה כמו שצריך.)
הדלקתי לי רדיו והתחלתי בנסיעה. הבטתי במראה, ספרתי את הקמטים
על המצח והתערבתי עם עצמי כמה יתווספו לי עד סוף היום. מאותו
רגע התחלתי לספור אחורה את הרגעים עד לבלת"ם הראשון, לראות איך
אני מתמודד איתו ואם אני מצליח לספור את כולם עד סוף היום. אז
כמובן שצדקתי, הרי אנחנו בישראל ואין יום שלא עובר בלי בלת"מים
מיותרים. רק יצאתי מהיישוב כבר הופיע הראשון: פקק תנועה (שהאמת
נראה יותר כמו הכבל מאריך המתוסבך שיש לאבא שלי במחסן) מהכניסה
ליישוב שלי עעעעעדדד לצמת סומך.
08:20, לפני פחות משעה התעוררתי, חם לי, אני מסטול משינה
ועצבני, הנהג מאחוריי מצפצף לי כאילו שזה יגרום לי להתקדם על
הפול טריילר שתקועה לפניי כי הילוך ראשון שלה זה כמו אופניים
של ילד בן שנתיים ובדיוק שיש ירוק הנהג שלה נזכר להדליק סיגריה
ולעכב עוד קצת את כל התנועה, רכב תקוע עומד באמצע הכביש במקום
בצד מעבר לשוליים עם משולש אזהרה, כמו שצריך (לפחות הוא הדליק
מהבהבים..) והבוקר רק התחיל.. בוקר טוב ישראל!
בעבודה היום עבר כרגיל, אותן בעיות, אותם לקוחות כמו כל בוקר
ואני מתכנן להשתחרר מוקדם ולהשאיר את ציון האחמ"ש לבד עד סוף
המשמרת בגלל תור לרופא. בשעה 2 אמרתי לכולם שלום ויצאתי לדרך
לכיוון חיפה. רק יצאתי מהחניה וכבר צפצוף עצבני של נהג שמנסה
להכנס לחניה שלי מבהיל אותי בטירוף! "זהו! אני לא יכול יותר"
אמרתי לעצמי. פתחתי את החלון אמרתי למזדיין הזה שנדחף לי לחניה
בשיא הרוגע: " תגיד אח שלי, אתה לא רואה שעוד לא יצאתי מהחניה?
לאן אתה מנסה להכנס בדיוק?" "יאללה צא צא אשתי מחכה לי במגה".
איפה התשובה לשאלה שלי בדיוק?? רק על המשפט הזה אפשר לפתוח פה
דיון שלם אבל חבל על העצבים של כולנו, תאמינו לי...
בדרך לבנין אמות בחיפה, שאמור להיות 7 דקות מהעבודה שלי עברתי
את שבעת מדורי הגהינום של כל נהג: אוטו מתחמם, נהגים מופרעים
וכאלה שלמדו לנהוג בכורדיסטאן, רמזורים לא מתואמים, עבודות
בכביש, הולכי רגל שחושבים שהכביש זה הבית, מכוניות חונות רק לא
בחניה והכי מרגיז: האוטובוסים שתקועים בתחנות ברחוב העצמאות
וחושבים שיש מקום לכלי רכב אחרים לחלוף על פניהם. עקב כל אלו
הנסיעה ה"נעימה" הזאת נמשכה 27 דקות. החניתי,
יצאתי מהאוטו וברחתי אל הבניין תוך מחשבה שזהו רק אמצע היום
והשעה רק 2 וחצי.... יש לי עוד חצי שלם..... בתוך הבנין בנו
קפיטריה חדשה, ממש מענה משמים לצימאון הכבד שהיה לי באותו
רגע.התיישבתי, נשמתי לרווחה, פתחתי את הפחית והדלקתי סיגריה
ומהצד בדרך אגב, שמעתי שאגות ניצחון בוקעות מתוך הטלוויזיה.
הסתובבתי וראיתי שכולם בוהים במסך אז מטבע הסקרנות הסתכלתי
בטלוויזיה גם אני. " מדלית זהב ראשונה לישראל, גל פרידמן הביא
מדלית זהב ראשונה למדינת ישראל" חייכתי במבוכה שמחה שכזו ואחרי
כמה שניות תפסתי את עצמי מחייך לכל היושבים בקפיטריה, גדולים
וקטנים וגל אדיר של גאווה וצמרמורת עינוגים שטף אותי.
בערב, שכבר הייתי בבית אחרי ארוחת ערב ומקלחת טובה, ישבתי מול
הטלויזיה וראיתי חדשות. במשך 40 דקות תמימות, לא פחות ולא
יותר: 40 דקות (!!!) דובר על גל פרידמן ועל זכייתו ההיסטורית
במדלית זהב ראשונה, מין מדליה שכזו, ראשונה למדינת ישראל.
התקוה התנגנה ברקע וגל עמד שם, במקום הראשון, הדגל התנוסס
למעלה, גבוה מעל שאר הדגלים וצמרמורת אדירה, וכוח עצום (וגם
קצת דמעות) שטפו אותי פתאום. הרגשה טובה שכזאת, כמו טבילה
ראשונה בים אחרי חורף ארוך.
אז אנחנו אולי ישראלים מגעילים וברוטליים, חיות ממש, בעלי שפה
ירודה, וחסרי נימוס. לא יודעים לנהוג ובטח שגם לא לדבר או לנסח
משפט כמו שצריך (תאמינו לי, ישבתי על הסיפור הזה לפחות
שעתיים..) אבל דבר אחד אני יודע: כשאני אצטרך עזרה, כולם יעזרו
לי, כשאני אשמח כולם יהיו פה בשביל לחגוג איתי, חיוך לא יהיה
קר ולא יהיה מזויף אהבה תהיה אהבה אמיתית וגם שקשה לנו נהיה
ביחד כשם שאנחנו יודעים לחגוג שמחות שכאלו. ישראל זה הבית, אין
מה לפזול למקום אחר, פה האושר שלנו נמצא ותקופת החלוציות עדיין
לא נגמרה, יש לנו עוד הרבה מה לבנות
ביחד. :-) |
