05:52 זו השעה עכשיו. האמת היא שלא עבר עלי לילה שקט כבר המון
זמן...

אתמול בשעה 11:30 בלילה הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות אחרי יום
עמוס במיוחד: האוטו המזדיין הזה שמשגע לי את המוח (ואת
הכיס),אבא שלי שמחרפן לי את הצורה ולקינוח גם האורחים הצרפתים
שלו. לא שיש לי משהו נגדם, ממש לא, אבל כשאני צריך לעבוד בפרך
בשביל זה...

אז עליתי למיטה ונרדמתי ישר, ככה, בשניות. התכנון שלי היה
להתעורר ב 7 בבוקר לעבודה, לעוד יום חדש אלא שהפעם כמו בכל יום
בחודשים האחרונים שנתי העריבה נגדעה. בשעה 04:30 פתחתי את
העיניים שאני מזיע ממש ואמא שלי יושבת על המיטה ליידי ומלטפת
אותי.

"הייתי בטוחה שצעקת" היא אמרה לי. היא אדם אחר ואני זה אני,
"אני בטוח שצעקתי" אמרתי לה. היא סגרה לי את המזגן, פתחה  קצת
את החלון ויצאה מהחדר. אני שמח שיש לי את אמא שלי. וחוץ
מהפרעות השינה המעצבנות האלה שהורסות לי את כל היום הכל תקין
אצלי בחיים.

אני אדם עובד, חייכן, כיאה לכל חייל משוחרר, שמאז השיחרור
עדיין חושב מה ללמוד. מתאהב לפעמים ומקווה שהפעם זה ילך..
נורמאלי לחלוטין. בלי שום הסתייגויות.

אז למה אני כל כך מוטרד? מה פוגע בי? הרבה ממכם יגידו ש"רק
פסיכולוג יכול לעזור" או "צא לחופש תנקה את הראש" ועוד דברים
שאני מעדיף לחסוך מכל מי שיקרא את זה כמו 40% עד עכשיו. מוזר,
דווקא קיוויתי להיות מספיק חזק בכדי לכתוב באמת מהלב ולהיות
כנה בלי לחשוב לפני מה יאמרו על הכתיבה שלי... כנראה שאצטרך
לעבוד על זה.

אז לפסיכולוג הלכתי וגם יצאתי לכמה וכמה חופשות (למרות שיש
אנשים שיגידו שאני עובד כאילו אין מחר) ועשיתי עוד דברים
שכביכול, בדיעבד היו יכולים לעזור לי אם הזמן והמקום היו זמן
אחר ומקום אחר.

ואז היום הבנתי מה קרה. היום  הייתה לי שיחה עם אמא, שיודעת
כמובן, אך לא ממש מאושרת עם זה, כמו רוב האמהות. אחרי 3 שנים
אני לא בטוח שאמא שלי תצליח להשלים את תהליך הקבלה הארוך
והמפרך הזה.

"מה אני אגיד לך מאורי? שאני שמחה עם זה שאתה הומו? שאני לא
רוצה לראות אותך מתחתן עם איזו בחורה יפה? בוא אני אגלה לך
סוד: אתה האדם שאני הכי אוהבת מכל העולם.. ואני הכי רוצה נכדים
ממך..." מה אפשר להגיד לאמא במצב כזה? "אמא נכדים ממני יהיו לך
את יודעת את זה" ככה אמרתי בידיעה מלאה שאולי זה בעצם לא נכון.
אז אמא חייכה אלי: "אתה ילד מושלם אתה יודע? אני כל כך אוהבת
אותך אתה החיים שלי. פשוט לא מסתדר לי בראש שאתה הומו"...

אז חייכתי במבוכה ושתקתי, כשאני קורס מבפנים. לשמוע דבר כזה
מאמא בשיחה אסוציאטיבית ומקרית שכזו אשר מתרחשת לפחות פעם
בשבוע באופן קבוע זה לא טוב. בטח שלא לי. אז אני מתעורר כל
לילה ויש לי סיוטים כנראה כי אני לא ממש זוכר אותם. ולפעמים רע
לי וגם היו לי התפרצויות של בכי לפעמים בעבר. והכל בגלל זה.
בגלל חוסר הקבלה של ההורים שמשפיע מאוד על האני העצמי שלי.

דבר אחד אני כן יודע. להרחיק מכאן (גם אם זה רק לחיפה) יעשה לי
טוב מבחינת גיבוש עצמי וייתן לי שקט נפשי ושינה סדירה אבל ייקח
ממני את אהבת חיי: את משפחתי.

עד עכשיו תמיד חשבתי לעצמי:  "אוף יא אללה.. למה לי קורים כל
הדברים האלה? מה עשיתי שאני צריך להענש עם כל הדילמות האלה וכל
המבחנים האלה?" ואז הבנתי דבר פשוט: בכל פעם שאני פותח את
העיניים בלילה, אמא שלי פה ליידי. אני לא סובל לבד. זה אומר
שגם את הפיתרון - אפשר למצוא בייחד.

אני מקווה. אך רק הזמן יגיד.