בחדר 4 על 4 על המיטה בצד, ליד דלת היציאה, מחכה שהשותפה שלי
לחדרון הקטן תצטרף.
סקרנית לדעת לאיזו שכנה זכיתי, לשלושת ימי האשפוז שנכפו עלי.
אולי היא השותפה הסמויה תופתע למעשה כשתראה את מי היא קיבלה
כשותפה לימי האשפוז שלה.
אני יודעת שהיא צריכה לחזור מחדר ניתוח, מה עבר עליה? למה היא
הגיעה לשם? אין לי שמץ של מושג.
כל דבר בזמנו, וגם לשאלות האלו בטוח ישנן תשובות.
בינתיים בעודי שוכבת במיטה, מחוברת לאינפוזיה של סטרואידים כמו
הספורטאים, עם כדורי מורפין להרגעת הכאבים בגב שבגללו אושפזתי,
אני שומעת קולות מסתובבים במסדרונות של בית החולים, אחיות
עובדות כבשגרת יום רגילה לחלוטין, מעבירות את זמנן בשיחות
חולין קטנות שמתאפשרות פה ושם, במסע שלהן בין החדרים.
אויר נעים נכנס לי מהחלון בין התריסים. ביד ימין מציקה לי המחט
של האינפוזיה, שעד שחיברו אותה ראיתי כוכבים, שלוש פעמים חיטטו
לי בורידים עד שמצאו חלקה טובה להשחיל בה את המחט הארוכה.
מחוברת לעשרים וארבע שעות לשקית התלויה על מוט, בתוכה החומר
הנוזלי השקוף, שלוש שקיות כאלו עלי לשתות.
עכשיו אני מרגישה את העייפות של כל תהליך ההרשמה והקבלה לבית
החולים. לא קייטנה של ממש.

בארבע ומחצה אחר הצהרים הגיעה סוף, סוף השותפה שהייתה עד
סמויה, שמה בישראל חלימה, כמו החלמה, כמו קאלימה שזהו בעצם השם
שאני קוראת לעצמי. הקבלה מעניינת.
אישה שאת מספר שנותיה לא הצלחתי לגלות, ערביה עם משפחה גדולה,
שרק במהלך הזמן הצלחתי לקלוט את גודלה האמיתי של משפחתה.
בעלה של חלימה כבר הספיק לעדכן אותי בכל הפרטים, אחרי שעודדתי
אותו לספר לי, המידע פה לא מתנדב לבד, וגם בשאלת השאלות ישנה
חוקיות, אסור לחטט, הכל צריך להיות בעדינות.
לחלימה 8 ילדים, חמש בנות שלושה בנים, חלימה החליטה שהיא עולה
על סולם לגג שבקומה השניה, בבית שלהם שנמצא בתהליכי בניה,
בשלבים מתקדמים.
במעשה הזה היא זימנה לעצמה נפילה, היא איבדה את שיווי משקלה
ונפלה, התוצאה הייתה רגל שבורה, שבר שהצריך ניתוח והכנסת
ברזלים לקיבוע כף רגלה.
כבר ראיתי את הלילה הקרב ובא בדמיוני, לנשים בכל העולם יכולת
לבכות וליילל, בעיקר לנשים הערביות, זה זכור לי מהלידות שלי
שחלקתי חדר או שמעתי מהחדרים הסמוכים ערביות יולדות מייללות
וצועקות מכאב.
זיכרונות העבר הדאיגו אותי מאוד, ברגע שהבנתי שכשהיא
תתעורר.......חאלאסלאה עלי.
שמחתי מאוד שהיא קיבלה זריקת מורפיום שקנתה עבורי עוד כמה שעות
של שקט אחרי שהיא התעוררה.
את השקט קיבלתי ממנה, אבל משפחתה כנראה החליטה פה אחד שהם לא
זזים מהבוקר עד הערב ממיטת חולייה ולא משנה אם הגברת בעצם
נוחרת וברור שהיא בעצם ישנה.
הם לא יצאו מהחדר והתחשבו בי שגם אני חולה, שגם אני צריכה שם
בעצם מנוחה.
בשלב הזה כבר הבנתי ועיקלתי שאולי הסיכוי היחיד שנשאר לי הוא
שבלילה היא תישן, ולי יהיו שעות של שקט ומנוחה.
ברכתי אותה בשינה שקטה ללא מכאובים, ורצוי לכל הלילה.
היום הראשון הארוך והמעייף הגיע לסיומו ובונוס בצדו, חלימה
ישנה כל הלילה בשלווה, ואפילו משמר המלכה הלך סוף, סוף גם
הוא.
אבל אני - "לישון"?! - עם כל הרצון, לא הצלחתי בכלל.
איך עוברים לילה של נדודי שינה?
לקחתי את המכשיר הקטן שיודע לשגר הודעות לכל העולם, ושיגרתי
במשך שעה ומחצה הודעות אס.אם.אס  לחבר יקר שענה בחזרה, עד
שהתעייפתי מספיק, וסגרתי את החגיגה.
בשעה שתיים בלילה שכבר הצלחתי לנמנם קצת לפני שנופלים לשינה
ברוכה ומרגיעה, הגיעה האחות התורנית והעירה אותי, למדוד לחץ דם
היא אמרה.
נו טוב כבר התעוררתי חזרה, וידי המשיכה בפעולות ההקשה על מקלדת
החוגה הסלולרית לעוד שעה ארוכה.
בשעה שלוש לפנות בוקר בא אלי מלאך השינה ופיזר אבקה מרדימה
בקצות העפעפיים שלי - נרדמתי.

היקיצה הבאה הייתה כעבור שעתיים ומחצה, ככה זה בבית החולים,
אין זמן אמיתי למנוחה.
חמש וחצי כמו פנתרה, קמתי מהמיטה. הסטרואידים האלה חזקים מאוד
ובשילוב עם המורפין אין לי תחושה ואף לא קלה של כאבים.
שעות של בוקר יקרות מפז, שקטות, מאפשרות להרהורים בראש להישמע
ברור.
היום קיבלתי החלטה, אם לחלימה יש חמולה משלה שבאה לבקר אותה,
אני הולכת לגייס לעצמי חייל שלם משלי. אבל לא לפני שאני נהנית
מהשעות השקטות של טרום יקיצה במחלקה אורטופדית ב' קומה 3 חדר
8, בבית החולים הלל יפה בחדרה.

ניגשתי לטפל בעצמי, פיפי, צחצוח שיניים, וכמובן שלא נשכח מה
הכי חשוב, סיגריה ראשונה בחוץ.
חזרה למיטה לכתיבה ביומן, קריאה שקטה של ספר קל.

ולפני שמבינים הכל סביב כבר שוקק חיים, המסדרונות מתמלאים
בחולים משוטטים, אלו שהם כמוני שמצליחים לקום בעצמם, באחיות
ורופאים ובהחלפת משמרות, בבדיקות שגרתיות, בחלוקת אוכל, ואז
מגיעים המבקרים האין סופיים המתחלקים בכל החדרים.
כמובן שגם על החדר שבו אני שוהה, המבקרים לא מוותרים ואף לא
פוסחים.
ונדמה כי החדר הזה שלי צריך למעשה לקבל כמו בקופת חולים, דף
שיהיה תלוי על דלת החדר, ובו תיערך חלוקה מתוקצבת לכל מבקר
ומבקר.
באופן אישי הפסקתי לספור את כמויות המבקרים, כל הפרצופים
דומים, מזל שהשמלות שהנשים לובשות עושות את ההבדלים בין כל
הפרצופים.
את נימוסיי לא שכחתי, חייכתי, שאלתי, עניתי, תקשרתי.
כשלא היה בכוחי יותר להקשיב ומספר המבקרים עלה על גדותיו, נותר
לי רק לחכות למבקרים משלי, ובתקשורת פשוטה לייצר את החמולה
הנכספת שלי שתעשה עבורי את החפלה שלי.
בינתיים לקחתי את עצמי ליום של נדודים במסדרונות בית החולים,
ליצר לעצמי חברים חדשים.

כשמסתובבים מספיק במסדרונות ויושבים מספיק זמן במקום אחד ולא
זזים, לא צריך להתאמץ, אינטרקציות נוצרות, מטבע הבריאה, בין
אנשים, מתוך סקרנות,  ועצם העובדה שהרבה אין פה מה לעשות, רק
לבדוק עם אחרים ממה הם סובלים, לנסות לעשות הקשות לסבל ולמחלה
שלי.
אני משתדלת לפתח את השיחה לכיוונים אחרים, אני מעדיפה לדעת על
האנשים עצמם, ולא על מחלתם, מי הם?, מאיפה באו?, מה מאפיין
אותם?, מה דרך החיים שלהם?.
פוגשים פה סיפורים מעניינים מאוד על אנשים עם ערכים משפחתיים
יפים, אנשים עם גישות שונות לחיים.
נכון לסיפורי זה החלטתי לא להתמקד באף סיפור ספציפי, כדי לא
להלאות אתכם כרגע בפרטים נוספים מעבר למה שכבר גוללתי על
שותפתי לחדרי הצנוע לימים הבאים.

במהלך השהייה בבית החולים הציעו לי לעבור חדר, סירבתי, התרגלתי
כבר. ואני כמו רוב רובה של האנושות, שינויים אצלי לא מתקבלים
ביתר קלות. החלטתי שאת החבורה הזו של שותפתי אני כבר מכירה, אז
למה לזעזע את המערכת שלי שכבר הסתגלה?, בסך הכל נותרו לי ימים
מאוד ספורים לשהייה בבית החולים. תסכימו איתי שגם אתם לא הייתם
מסכימים.

אני בסך הכללי לוקחת את הבאסה בסבבה, בהשלמה, ונהנית מכל
התמונה ומרגישה כמעט כמו בבית הבראה, אפילו זה נהפך לי לקייטנה
של ממש.
עם מבוכים, מסדרונות, עם מתקנים וסחרחורות "תרתי משמע". עם לחץ
דם גבוהה כמו על קרוסלה, עם בעיות בקיבה כמו באוניה, שעושה
סיבוב של 360 מעלות, בלונה פארק.
עם קייטנים ממחלקות הכירורגית, ואורטופדיה א' הצמודה למחלקת
הקייטנים שלי - אורטופדיה ב'.
נשארו לי בקייטנה הזו לפחות עוד יומיים רצופים לבדוק את
המתקנים, ואת שאר הקייטנים.

לקבל מבקרים ולהיות בבידוד מתוקשר לחלוטין עם העולם המופלא
שבחוץ הממשיך בזרימתו הטבעית,
הכל משתלב בהרמוניה זורמת ומענגת של התבוננות פנימית והכרויות
שטחיות.

ושלרגע לא נשכח את הדייסה הטעימה שמחלקות המתנדבות של "יעל"
בארוחת הבוקר, אני באופן אישי טרפתי שתי קערות שכאלו על הבוקר
הראשון, והגעתי להסכם עם מתנדבת "יעל", לקבל כל בוקר שתי קערות
כאלו באופן אישי.

בקיצור החיים ממשיכים ויכולים להיות יפים גם כשחולים, הראש
עובד ואני מודה ומתוודה הגוף שלי היה צריך מסתבר, את המנוחה,
על אף שהוא לא ממש מצליח לקבל אותה.

הכל הסתדר כאשר סוף, סוף חלימה = החלימה ושוחררה לביתה. אני
קיבלתי חדר לבד ליממה שלמה.
יכולתי לשים את גבי הכואב במצב מאוזן ולתת לגופי החלוש ביומו
השלישי מנוחה אמיתית, בלי תחבורה בלתי פוסקת של מבקרים.
לישון קשה, התרופות מעירות, אבל לנוח עם אוזניות ומוסיקה בהחלט
היה דבר מאוד מיוחד וכיפי עבורי.

כשחלימה החלימה והלכה, נפרדתי ממנה בנשיקות ואיחולי החלמה
מהירה.

אם חשבתי שבקבלת חדר פרטי יסתיימו תלאותיי, טעות הייתה בידיי.

קיבה כבר שלושה ימים לא עשיתי, הסטרואידים המוזרקים לגופי
גורמים לגירודים נוראיים בעורי.
הרגל השמאלית שלי ממאנת להתעורר, אני חלשה מהכדורים ולישון לא
מצליחה.

נעזרתי בתרופה משלשלת, כשאין ברירה אין ברירה.
החיים מתגלים בחזרה כאשר אתה בעצם מבין שכל מה שצריך זה לקום
בבוקר, להיכנס לשירותים, ולהרגיש שאתה חיי.
המורל עולה,  אני נושמת, אני מרוקנת בקיבה, אני חיה, אני
מחייכת סוף, סוף.
יום רביעי לאשפוז וזהו היום המכריע.
השאלה היא: "האם אני משתחררת?, היום?. מהן תוצאות הבדיקה?, מה
חומרת המצב?, מה המשך הטיפול?, כמה בעצם רציני הוא המצב?.

בית החולים, בשלב זה של חיי נתן לי נקודות מבט חדשות, רענן לי
נקודות הסתכלות רדומות ושם לי דברים בפרספקטיבה שונה.
צריך לדעת להעריך את הדברים הקטנים בחיים, את החיים עצמם, את
הבריאות ובעיקר את כל המשפחה והחברים האוהבים והתומכים לכל
אורך הדרך.
את החולים שאיתי בבית החולים אלו שנעשו חברים לתמונת מצב,
ששיתפו אותי בחייהם הפרטיים, ישבו איתי בפינת העישון והיו על
הכיפאק כקבוצה מגובשת ומצחיקה, את כולם אני מוקירה.

ברור לי שהחוויה שעברתי בבית החולים תשאיר לי טעם להרבה זמן.
ואם אי פעם אצטרך תזכורת, אוכל לבוא רק לבקר ולראות את האנשים
השוכבים בחדרים, תמונה המדברת בעד עצמה. כזריקת מרץ, ומיקוד
למהות האמיתית של החיים.

אז בואו לא נשכח לקום כל בוקר עם חיוך על הפנים, שהעיניים
נפתחות והלב פועם פעימות של חיים, ואנחנו על הרגליים עומדים,
ואם בתוספת אנחנו בריאים, זהו המפתח שצריך להנחות אותנו לכל
שארית אותו היום.
כל יום ביומו.
כל שעה בשעתה.
כל דקה בזמנה ובהווייתה.

מאחלת לכולכם בריאות, מיצויי יום יומי של השעות שניתנו לנו
במתנה. הרבה הנאה, להיות מוקפים באהבה, והכי חשוב לדעת ליהנות
מכל דקה ודקה.