הלב הקטן רצה להרגיש.
שנים המוח הכתיב לו הכל, העביר מסרים ברורים ומדויקים כיצד
להתנהג.
אבל הלב הקטן רצה להתנתק. רצה לקרוע את עצמו מההיגיון, להתחבר
לעוד חבר-לב כמוהו, שיפעם בקצבו, בלי "לחשוב". הלב השני ישדר
לו הכל בפעימותיו. אז ימצא את האושר שלו...
ראה המוח מה הלב זומם ובעקבות דאגה כנה החליט להזהיר אותו, כי
כיצד יסתדר לו בעולם לבדו?
"אבל לא אהיה לבדי... אתה לא מבין? יהיה לי אח, תאום חדש,
חבר".
צחק המוח - "אתה כל-כך אבסורדי! אין דבר כזה - למצוא אח...
למצוא תאום! עם תאום נולדים, וחוץ מזה, אתם תמיד תהיו נפרדים
איכשהו".
נפגע הלב עד מאוד מדבריו השקולים, המציאותיים של המוח.
בסירובו לוותר, המשיך להתווכח איתו עוד ועוד בלי להבין למה.
לאט לאט נעשה כבר מאוחר, העייפות השתלטה על שניהם.
כשבאה החשיכה הבין הלב שכבר אין טעם להרהר בזה היום, מחר יהיה
יום חדש, יהיה טוב...
מצידו, המוח שמח שהצליח לדחות את הניתוק.
ככה עברו להם השנים - בוויכוחים מייגעים וכואבים.
המריבות גרמו ללב לשכוח מה רצה בעצם. נשארו רק רגשות
עמומים...
הזמן, כנראה, עשה את שלו.
מה סוף הסיפור?
לא יודעת... עזבתי אותם באמצע (גם, קצת מותשת) התבוננתי מהצד,
לא יודעת להחליט. ראיתי רק מעגל אינסופי בעתידם.
הלב סיפר לי שיום אחד הוא יצא מזה.
המוח לחש : עוד תחזרי לכאן... זה מה שכולם עושים...