New Stage - Go To Main Page


היו הייתה פעם בארץ רחוקה, עיירה קטנה ושלווה, בה כולם הכירו
אחד את השני וחיו בשלום ובאהבה וחום רב. לאנשי העיירה היה טקס,
כל שבוע, ביום שבת, היו נוסעים כולם לים. הם היו יושבים שם כמה
שעות וחוזרים. בעיירה גרה ילדה קטנה, שמה רווית, ילדה חכמה
מאוד וסקרנית. תמיד כשהלכו לים רצתה נורא לטייל על החוף,
לקפוץ, להשתולל ולהתפרע. אבל אף אחד לא רצה לשחק איתה. כולם
פשוט ישבו שם ובהו בים. לעיתים היה נדמה לה שראתה מישהו קם, אך
מהר היה נעלם. כשסיפרה זאת להוריה, הם רק צחקו ואמרו שיש לה
דמיון נהדר, והיא האמינה והמשיכה בשלה.
באחד הימים אחרי שיכלה להישבע שסבא יואל האהוב נעלם, החליטה
ללכת לטייל לבדה על החוף. לא ממש מופתעת מכך שאף אחד לא שם לב
להיעדרותה, היא החלה ליהנות בפעם הראשונה מהים. מרימה אבנים
וצדפים ובוחנת את יופיים, משתחשחת לה במים בהנאה ומתלכלכת כולה
בבוץ וחול. היא טיילה כבר זמן ממושך כאשר הגיעה למפרץ קטן
ובסופו מערה. לא ממש  התריד אותה האור החזק שבקע ממנה, אך לא
הבינה למה סבא היקר נכנס כעט לשם. היא רצה אליו וקראה בשמו
(סבא!!!) אך הוא לא ענה, כשהגיעה לפתח המערה נעצרה.
מפוחדת.
היא לא העזה להיכנס. דקות ספורות עברו ושמעה את אביה ואימה
קוראים בשמה, כשהבחין בה האב ממרחק,  רץ אל ביתו, תפס אותה חזק
חזק והחל לצרוח עליה שלא תעיז להתקרב למערה הנוראית הזו שוב.
מרוב בהלה בוודאי לא שמה לב שכל העיירה הגיעה לשם עם הוריה, אך
את חוסר נוכחותו של סבא, היא הרגישה.
אביה של רווית תפס אותה בכוח בידה וגרר אותה הרחק משם. הם ושאר
חברי העיירה חזרו לביתם. כשהגיעו הביתה, אימה נכנסה למטבח
והחלה לנקות את כלי הפיקניק ואביה התיישב בסלון עם בקבוק הבירה
כהרגלו. שני החלה מחפשת את סבא ברחבי הבית וקוראת בשמו
(סבא!!!), היא נכנסה לחדרו, אך לא היה לו זכר, רק על השידה היה
מונח פתק. רווית עוד לא ידעה לקרוא. היא רצה לאביה עם הפתק
מבקשת לדעת מה הוא אומר. אביה התבונן בפתק באדישות, הניח אותו
בצד ואמר רק שזה לא ממש משנה עכשיו. רווית נעלבה מיחס אביה
והלכה לאימה ושאלה גם אותה מה אומר הפתק. גם זו ביטלה את
סקרנותה וחזרה לשלה.
בשבת שאחרי רווית ישבה בחדרה וציירה ציורים, כשהוריה קראו לה
לבוא איתם לים, רווית לא רצתה ללכת, הייתה לה תחושה רעה בקשר
לזה. בכל זאת היא סדרה את הציורים והעטים במקומם והצטרפה
למשפחתה. שוב התיישבו כולם מול הים ושוב החלה במהרה להשתעמם
ולחפש תעסוקה. שוב החליטה ללכת לכיוון המערה. הפעם הדרך לא
נראתה לה כל כך ארוכה. גם לא פחדה כעט להיכנס. משום מה הרגישה
שאין לה מה לדאוג ושהיא תהיה מוגנת שם. מרחוק יכלה לשמוע את
האנשים בחוץ צועקים וצורחים בבהלה. אך לא יכלה לראות אותם. היא
המשיכה להיכנס עמוק יותר לתוך החושך הגדול ההוא. עד שהגיעה
לשם.
הוריה של רווית חזרו הביתה, כשהגיעו נכנסה אימה למטבח והחלה
לנקות את כלי הפיקניק ואביה התיישב בסלון עם בקבוק בירה
כהרגלו. שניהם ידעו שעל השידה בחדר ביתם מונח פתק, או ציור עם
תרצו. והוא אומר בשיא הפשטות
"תורי".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/8/01 1:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נפרטיטי בירן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה