בלילה הוא יצא החוצה. הוא אוהב לצאת בלילה, כולם ישנים, שקט
נצחי, חושך נצחי. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ואף אחד לא
יראה, ולאף אחד לא יהיה אכפת. הוא מתחיל ללכת בלי כיוון, בלי
לדעת לאן, רק כדי להריץ את הדם בגוף שלו. הוא יכול לרוץ עירום,
הוא יכול לצעוק, הוא יכול לשבת על הכביש, וזה לא יראה לאף אחד
מוזר, כי אין אף אחד. הוא עובר את הפינה ורואה קבוצת נערים,
בערך בני גילו, וצוחק בליבו על התנהגותם המגוכחת, על התדמית
שלהם ליד חבריהם. קצת להשתחרר מהבית, מההורים, קצת זמן לבד
לחשוב. הוא מחליט למצוא לו קצת דשא, במקום מרוחק מהציבילזציה,
כדי לשכב, להסתכל על הכוכבים ולחשוב. הוא נהנה מכל רגע של
השקט. כבר אין בו מחשבות על התאבדות, למרות כל הקשיים יש למה
לחיות, יש לו את כל החיים לפניו, יש לו את השקט הזה להפסיד.
הוא נשכב על הדשא ומסתכל, מהרהר וסתם נהנה מהשקט ומהחושך.
כוכבים זה דבר יפה, נקודות אור קטנות נלחמות מול החושך הנצחי,
והן עומדות על שלהם, ולמרות הפרשי הגודל הן מצליחות לחדור דרך
החושך ולהראות את עצמן לעולם. מגרד לו הגב, הוא קם ומתחיל ללכת
שוב. השמש כבר מתחילה לזרוח, הוא בדרך הביתה. הוא נכנס למיטה
ונרדם.
שקט נצחי, חושך נצחי...

9.9.04