הוא הביט בה, היא דיברה בלי הרף ובהתלהבות. סיפרה סיפור מצחיק
שקרה לה שבוע שעבר בעבודה. והוא בשלו מביט בה, מהופנט מתנועת
השפתיים ולא שומע מילה. מדי פעם מתאים את תווי הפנים שלו לשלה
כדי לצור אשליה של האזנה.
הוא מוקסם מהשפתיים המלאות והחושניות שלה, מהגוון הוורדרד
שמספיק מבט חטוף בו כדי להבין כמה טעים ורך הוא יהיה בפיך.
נדהם לפרקים מדברים פשוטים לכאורה- הצורה שהשפתיים שלה נבלעות
אל תוך חלל הפה ואז יוצאות החוצה בליווי קצה של לשון כל פעם
שהיא צריכה להרטיב אותם בשביל להמשיך לדבר, או איך שהלשון שלה
קופצת כשהיא זורקת צליל מושלם של ל' תמימה לאוויר.
הוא המשיך לצפות במופע השפתיים שלה וניסה לחזות אותו מראש, חשב
היכן יוכל, אם בכלל להגניב נשיקה. המחשבה על זה, עליו, עידו
מנשק אותה, נגה, מילאה אותו באושר עילאי, מעין פרץ של שימחה
גדולה שכמעט ולווה בצחוק מתגלגל שנבלם על ידו כמובן כדי לא
להפריע לנגה להמשיך לדבר. הנפילה מגן העדן המחשבתי הזה הייתה
מהירה וכואבת, עידו מצא את עצמו שרוי בביצה טובענית של צער
כשמכל כיוון נפלטים קולות של עצב שמורים לו להפסיק עם זה כיוון
שאין סיכוי, וחבל להרוס הכל כי נגה לא יודעת ונגה לא רוצה.
הכאב הדהוי התפשט תוך פחות משניה, ובדרך הרס כל ניסיון שיקום
זעיר של שימחה, צחוק או תקווה. הוא החל מדשדש בתוך שדה דיכאוני
לא יודע לאין לפנות שכן הכל זהה, הכל צפוי. לרגע אחד חשב לבכות
אך נמנע מכך במהרה, פחד שהיא תשים לב שמשהו לא בסדר, פחד
להיחשף. הייאוש שטף אותו כרגע והוא תהה מה בכלל הוא עושה כאן,
ולמה לעזאזל הוא עושה את זה לעצמו. היא לעולם לא תהיה שלי מלמל
במוחו בקול שקט אך צורם.
דפיקה קלה בדלת קטעה לרגע את נגה וגרמה לה לאבד את חוט המחשבה,
והיא בניסיון נואש להיזכר היכן הפסיקה גלגלה עיניים ונשכה את
שפתה בקלילות האופיינית לה, עיניו של עידו הוארו וחיוך עלה על
שפתיו. שוב הוא היה מאושר.