קראת לי ילדה קטנה,
אחת שלא מבינה מהי אהבה.

ואני שתקתי.
רציתי לצרוח,
רציתי לבכות ולהרטיב אותך בכל הדמעות המלוחות שלי. ובחרתי
לשתוק, עד שכל הגוף רעד לי מבפנים.
שתקתי.

אמרת שלא משנה מה, אף פעם לא אהבתי באמת, שאף פעם לא כאב לי.
ובאותו הזמן הרגשתי איך החרב הדוקרת ההיא, שדקרה כל כך הרבה
פעמים את מרכז הלב, צומחת לי בתוך האגרוף, ומחככת את הלהב על
החלק הפנימי של היד שלי, ומאיימת לפרוץ אם לא אגיד משהו. מהר.
אבל שתקתי. קפאתי.
אף פעם לא חדרו לתוך הקונכייה הדקה שלי, ועכשיו, אין בי מילים.
אני המומה מעצמי, המומה ממך. אנחנו עומדים ליד תחנת הרכבת בתל
אביב, ואני מחכה לרכבת הביתה. אתה לוקח את ידי ואומר לי את
המילים האלה ברכות מלטפת, שבכלל אי אפשר להבין את הקשר בין
הדקירות האלה לבין הליטוף והחום שבידיך, ואני מביטה, משוטטת
בעולם שלי, ומחפשת אותך בתוך העיניים החומות שלך, וליד השפתיים
הרכות, וליד האצבעות הארוכות שלך, שלא פעם אמרתי לך שמעידות על
החוכמה האדירה שטמונה בך, ושיום אחד תראה את מה שאני רואה בך.
ואתה ממשיך, ואומר שאני לא יודעת להרגיש, ואני פתאום מתנתקת
מהאישיות הרחוקה שבי שעוד שקועה בעיניים שלך, ומרגישה את
הרטיבות בעיניים.
"רק לא לבכות", אני חושבת, מבינה שברגע שהסכר יפתח לא אצליח
לחשוב ואפריע לכל הסצנה המביכה והאבסורדית הזאת, חושבת על
האנשים שיביטו בי בחוסר הבנה, ואני ארגיש חסרת אונים, שוב.
אני מביטה בשעון. "כבר שמונה, אני צריכה ללכת. אני אפספס את
הרכבת".
"את לא צריכה ללכת. אני צריך אותך. תישארי. לא נורא, מחר בבוקר
תעלי על אוטובוס, או שאני אסיע אותך".
"זה רחוק".
"אנחנו צריכים את הזמן הזה לבד. את יודעת את זה. לא ראיתי אותך
כבר חודש".
"אני לא מבינה מה קורה". אני אומרת לו, מרגישה את הטיפה החמה
גולשת במורד לחיי, והוא מושיט את כף ידו החמה ומנגב אותה.
"את לא צריכה להבין, רק תבואי איתי. טוב? יהיה בסדר. אני אוהב
אותך".
והמילים יצאו לו כל כך בפשטות. לפני חודש הוא אמר לי שהוא לא
אומר את המילים האלה לבחורה סתם ככה, שהוא מחכה להזדמנות
המתאימה. אז עכשיו זו ההזדמנות שלו? בתחנת רכבת הומת אדם? כשכל
רגע אדם אחר נתקע בנו, כשהשיחה שלנו מתנהלת לרקע צעקות נהגי
המוניות? זה בשבילו הרגע המתאים?
"אני יודע שלא לזה ציפית. אבל אני חושב שעכשיו הרגע להגיד לך.
אני אוהב אותך".
"אני לא יודעת מה להגיד. זה יותר מדי עכשיו. אני צריכה לנסוע
הביתה", אני אומרת לו, מביטה אחורה לראות את השעה שבה יוצאת
הרכבת.
"בבקשה, תישארי. את לא בוטחת בי?"
"יש יותר מדי להגיד, אבל אין לי מילים. מה אתה עושה לי?"
"אני לא עושה כלום, זה את עושה לעצמך, אני רוצה שתבטחי בי".
"אני לא יכולה להתמסר לגמרי, אמרתי לך כבר".
"לא ביקשתי. אני רק רוצה שתתני לנו סיכוי. את חשובה לי, אני
אוהב אותך יותר מהשמיים והכוכבים. בשבילי, לא צריך להגיד את
המילים האלה על חוף הים עם בקבוק יין. מספיק רומנטי פה,
איתך".
"מה אתה רוצה שאני אגיד? תודה? אתה משנה אותי כל רגע מחדש, אני
מרגישה שאתה משחק בי". הרגשתי משב של ריח בייגלה ונקניקיות,
הרגשתי את הבטן שלי מקרקרת, לא אכלתי עוד מהבוקר.
"את רעבה?"
"לא זה בסדר. אני אקנה לבד. אני הולכת הביתה, אני צריכה לנוח,
להיות לבד. למה זה כל פעם צריך להיות ככה? למה אני זאת שבסוף
לא בסדר?"
"לא אמרתי את זה".
"אז זה מה שאתה גורם לי להרגיש".
"אני מצטער, אני פשוט כל כך אוהב אותך. לפעמים זה יותר גדול
ממני, אני מרגיש שאני רוצה להיות איתך כל דקה".
"אתה מבין, זה הבעיה. אתה התמסרת אליי. הנשמה שלך אצלי".
"את צודקת. הנשמה שלי אצלך, בגלל זה קשה לי כשאת הולכת, את
כאילו לוקחת חלק ממני".
"אל תדאג, אני לא אעשה בה שימוש לא חוקי", אמרתי עם חיוך.
הוא גיחך, ואמר שהוא מבין אותי, שהוא לא צריך ללחוץ, ושהוא רק
רוצה לדעת שאני יודעת שהוא אוהב אותי.
"תמיד ידעתי. זה נועד להיות", אמרתי והרהרתי האם זה באמת הדבר
הנכון להגיד עכשיו.
"בואי, נלך לקנות יחד כרטיס".
"תודה".
"אני מצטער".
"אין על מה. אתה הכי כנה איתי. זה הכי טוב שאפשר לבקש, לא?"
"אז אני אראה אותך מחר?"
"נדבר. שיהיה לך ערב נעים". התנשקנו ליד האנשים בתחנה. לא
הפריע לי.
"אני אוהב אותך", הוא אמר, כאילו הוא חווה מחדש את הרגע שבו
הצליח להגות את המילים האלה, המילים שהיה לו כל כך קשה להגיד
לי, שחיכו להזדמנות המושלמת לפרוץ מתוכו.
ואני, אני לא ידעתי אם זה מה שרציתי לשמוע באותו הרגע, והחלטתי
לא לחשוב על זה עכשיו ולהפוך גם את זה לעוד חלום ורוד, לדמיין
שכשאני חוזרת מתל אביב השארתי איזה אהוב שמוכן ללכת עבורי עד
סוף העולם, ולפגוע בי רק בשביל לקבל את החיבוק. ולאהוב גם
כשאני שונאת, וללטף גם כשאני קרה.
ואותו אהוב נופף לי לשלום בתחנת הרכבת, אבל אף אחד לא ראה, כי
הוא לא באמת היה שם.  וכשעליתי על הרכבת אמרתי "אני אוהבת
אותך" לדמות העמומה שעמדה ונופפה לי לשלום עד שהרכבת התרחקה
מהתחנה ועימה גם הנשיקה, הכעס, והבלבול. זה לא הצריך מאמץ
גדול. האיש הזקן הכפוף עם עגלת העיתונים ראה אותי אומרת לו
מילות אהבה מבעד לשמשת הקרון, אולי הידיעה שקצת שימחתי אותו
הקלה עליי. קל לקנות אנשים עם חלומות, ואני מכורה להם.
השענתי את הראש על קיר הקרון, ונרדמתי. הרשיתי לעצמי להתמכר.

כשהתעוררתי היינו בתחנה שלי, והכרוז לא קרא לי לחזור לתל אביב
כי מישהו רוצה אותי שם. מוכרת הגלידה לא קראה לי ואמרה שמישהו
חיפש אותי, שאמר לה לעצור אותי ולהגיד לי להמתין לו בתחנת
רכבת, ולא הייתה משיכה של שרוולי חולצתי כאות לרצון להישאר שם,
בתחנה הומת האדם.
עליתי על אוטובוס, אבל הוא כבר לא היה חלק ממני.
"זהו", חשבתי, "עכשיו למציאות. יש הרבה אהבה".
רציתי להאמין שגם לי זה יקרה. שגם לי זה קורה.

כשהגעתי הביתה, כבר היה חשוך. לא היה זוג פמוטים על השולחן,
ולא הייתה ארוחה רומנטית. היה רק את הכלב שלי, ובאתי ונתתי לו
את החיבוק הכי אוהב שאפשר.
את ה"אני אוהבת אותך", הוא בטוח שמע ואולי הוא לא הבין, אבל
הוא כשכש בזנבו, וזה הספיק לי.
ראינו סרט קיטשי משנות השמונים, והרגשתי הכי קרובה לעצמי.
נרדמנו מחובקים.