פתחתי את דלת סוכתך הבודדה
נשפכתי אל אור שחר של חג
אל הרחוב שלנו
שמש רכה וערפל משתולל לכל עבר
שקט עוד יותר מבוקר שבת
בפינה אחת
שלל יונים חוגגות על פירורים של לחם יבש
כמו יונה מחברת שירים מהאין ליש
בפינה שנייה
אישה לא אישה יוצאת מכניסה של בנין ישן
גבר לא גבר פוסע בעקבותיה
בפינה שלישית
עוד חתול שחור לבן בוהה בתנועה על הכביש
משתגע מקרקס של מכוניות כמו מרוץ
תוהה לאן כולן נוסעות
לאן כולן נוסעות באמת
גם אני כמוהו לא יודע
בפינה האחרונה
אחד העם שהולך לפניי מסובב ראשו
מעיף בי מבט חטוף וממשיך הלאה
כאם הייתי עוד אדם ממוצע כמוהו
כאם הייתי ממוצע
(תן לי הכול רק לא ממוצע
מעדיף כבר להיות עבד נרצע)
איך הכול החל ממבט חפוז
איך הנחתי לו להוציא אותי מריכוז
בעוד אני משורר ברחוב שלנו
חרק נכנס לי לפה וחישמל לי את הלשון
עוד צריבה קטנה לאוסף למזכרת
אנדרטה של מין ומינים של כאבים ושיגעון
כמו הרחוב שלנו ממש

הרחוב הזה יכול היה להימנע
אתה הרי השתוקקת שאשאר לישון
והייתי נשאר
אם לשם שינוי היית מבקש