כאן,
הקצב של מחוגי השעון,
רעשים קטנים של תנודות הזמן,
קובעים בינם לבין עצמם
עוד מזימה מרושעת אחת.

במרחקים וגם במקום בו הננו,
מכל עבר ובין לבין,
רסיסי הצער נתזים לכל פינה,
חומקים בתחכום שאינו מודע
מן הקץ שהיתה עשויה לזמן להם
שניה אחת של בינה.

מזימה של עצב היא,
תחבולה הנרקמת בידי אמן.
מחלחלת עוד ועוד כקצב השעון,
קובעת איזו מציאות תהא נאחזת בנו
ואיזו תשאר מעבר גבולות החלום,
שם תתיר רק לבקר בלי לגעת,
שנדע מה לנצח יישאר
מחוץ להישג היד.

כמעט מגע ידעתי,
כמעט וידעתי אותה.