על כריכת אלבום של להקה לא מוכרת הנחתי דף שורות ריק והחלטתי
שזה זמן מושלם להעביר בכתיבה. תחנת רכבת תל אביב מרכז, 11:37,
בוקר.
פספסתי את הרכבת הביתה. ההרגשה היא שזה עתיד להיות יום שסופו
הוא שתי אפשרויות: האחת, כל דבר שאנסה לעשות היום יצא על צדו
הרע ביותר. השנייה, יותר קוסמת לי, זה יהיה יום מעניין שאלמד
בסופו שיעור קצר על החיים. הסברה היא שאני מנתחת את החיים יתר
על המידה.
בדרך לתחנה עצרתי לחתום על עצומה של עמותה שמאמינה שצריך לפנות
את עזה. אם לא הייתי עוצרת וחותמת הייתי מספיקה לעלות לרכבת
הביתה. מטרים ספורים מאיפה שהחתים אותי השמאלני, חיכה בחור
ימני התומך בגוש קטיף (ודאג שכולם ידעו על כך באמצעות הכיתוב
על אחורי חולצתו) על מנת למסור לי עלון המנסה לשכנע את צדקת
דרכו. מספר מטרים אחריו בדקו שאין לי פצצה בתיק ונתנו לי אישור
להמשיך הלאה. כשאני כותבת את זה אני מקבלת את הרושם ומשתכנעת
שאנחנו חיים במדינה מטורפת.
חככתי בדעתי אם כדאי לקנות כרטיס במכונה או מהמודיעין. מה
שהכריע את הכף עבור ישראלית שכמוני היה שמול המכונה לא חיכתה
אף נפש חיה. מטבעות העשר שלי (שקיבלתי יחד עם עוד חבילת מטבעות
כעודף, יום קודם לכן) נדחו על ידי המכונה ובשלב זה הצטבר
מאחורי תור של ממהרים לרכבת. השתמשתי בשטר של חמישים שקלים
חדשים וקיבלתי בתמורה כרטיס ומטר מטבעות מרשרשים. זכיתי.
המכונה טענה כי הרכבת הבאה למעוז חפצי תצא רק כבעוד שעה. בגלל
שזאת דחתה את מטבעותיי בסנוביות בחרתי שלא להאמין לה ולבדוק את
אפשרויותיי במודיעין. האישה שחיכתה לי שם סיפרה לי כי יש רכבת
שאחרה ותצא עוד רגעים ספורים מרציף 1. התחלתי במרוץ נגד הזמן.
בחורה במיני וכפכפים עם 90 אחוזים ליפול כתוצאה מהם רצה בתחנת
רכבת, שיערה פרועה ועיניה דומעות מאלרגיה. ובדיוק כשהנ"ל, זו
אני כמובן, בדיוק כשהגעתי לאמצע המדרגות בדרכי מטה אל הרציף,
בדיוק ברגע קריטי זה זכיתי לראות את דלתות הרכבת נסגרות. האישה
שירדה במדרגות לפניי נדחפה קלות והגעתי בדיוק בזמן להדפק על
דלתות הרכבת האוטומטיות ולראות אותה נוסעת. פספסתי אותה בשנייה
אחת. אם רק הייתי קונה כרטיס במודיעין.
השיער שלי כבר עבר את הפרופורציות הנורמליות והעיניים שלי לא
יכלו בשום פנים ואופן להיות יותר אדומות מבאותו הרגע. אני
יכולה להריח את היאוש והאירוניה באויר. הרגשתי את אצבע הגורל
מצביעה עלי וצחוקו האכזר מהדהד בראשי. בן זונה. ביקשתי ממישהי
סיגריה והמצית סרב להדליק לי אותה. התלוננתי על חוסר מזלי
באוזני הבחורה הנדיבה והיא הציעה לי להדליק מהסיגריה שלה.
ניקוטין ועטרן במסווה של עשן חריף-מתוק עושים את דרכם להשחתת
גופי הצעיר ובחיי, זו הרגשה טובה.
אני כבר על סף דמעות. חיילים עוברים על פני ללא הפסקה ומכריחים
אותי לחשוב על הגיוס שלי בעוד כ- 68 שעות. כמה פציפיסטים
שפגשתי בימים האחרונים הגיבו בבוז על גיוסי לתפקיד הדרכת
צלפים. כמה שזה נוח להיות פציפיסט.
הרציף מתמלא באנשים ועל הספסל שעד לא מזמן פקדתי לבדי התיישבו
3 נשים. האחת צעירה והאחרות כבר לא. ריח זיעה מציף את נחירי
ואין מנוס. אני לכודה בין המוני חיילים ושתי נשים גדולות
ומיוזעות. הרכבת שלי מגיעה כל רגע.
תודה לאל שמחר יום שישי.
אני תמיד בוחרת לשבת בקומה העליונה. "בנק אוצר החייל" מופיע
לפניי מחלון הרכבת, כאילו שאני צריכה עוד תזכורות. בחרתי במושב
טוב, הצלתי את הבחור שלפני מלשבת ליד שלושה צעירים שעושים המון
רעש. בני גילי, נראים חסרי דאגות, צוחקים על כל העולם (פעילות
אהובה עלי במיוחד. כמה שאני מקנאה בהם עכשיו. רק אני נראית
כאילו מישהו רצח לי את הכלב חס וחלילה טפו כפול שלוש.
זו פעם ראשונה מאז סיימתי בית ספר שמעוז חפצי הוא הבית שלי.