ביום שחולף, לא נשאר רגע קט בעודי מריצה לתומי מחשבות שכאלו -
עד כמה אני מתעבת אותך, ובתוך תוכי שונאת אותך.
שונאת אותך כי גרמת לי כזה כאב בלב.
כי צרבת לי כל תחושה והעברת בגופי רק מחשבות של רגעים כה יפים
שלי ושלך.
שונאת אותך כי גרמת לי לבכות, וטבעת איתי בים של דמעות.
שונאת אותך על אותו יחס מגעיל וזלזול כאילו לך לא אכפת
מרגשותיי.
כשרצית באותו יום להראות לי כמה הייתי לא בסדר, אך במקום
להסביר התפרצת עלי וגרמת להשפלתי ולכאב חד בלבי.
שונאת אותך על כל רגע שעובר שאתה מתעלם ממני בכזאת קלות. אינך
מבחין בקיומי, הפכת אותי לעוד אחת מן "החבר'ה".
שונאת אותך שאתה גר רחוק ולא יכולה ללכת אליך ולחבק אותך חזק
עד שתצרח מרוב כאב!
שונאת אותך על זה שאתה חי לך באשליה שהכל יהיה טוב, כאילו
באותו יום לא קרה כלום והעולם לא נשבר לרסיסים מולי!
שונאת אותך שאפילו לא התקשרת לברר לשלומי ורק כשהייתה לך בעיה
פנית אלי. שלא חשבת לבוא סתם ביום רגיל לשאול מה שלומך? או -
היי את בסדר? תמיד הייתי צריכה להיות זאת שבאה, כאילו אני
היחידה שצריכה לעשות כל מאמץ בשבילך.
ומה עם הזמן או הקטע שאתה תראה לי קצת אהבה אלי? למה אתה בכלל
מתכחש לזה שאנחנו ביחד, חברים?
קשה לך להיות שלי או להיות נאהבים?
אז מה רציתי, כולה קצת יחס ממך, קצת שתהיה איתי ולא עם חבריך
כי אותך אני אוהבת ולא אותם, כי אותך אני רוצה ולא אותם. כי
אליך באתי ולא אליהם.
ויותר מכל שונאת אותך כי אתה כזה שחצן!
גאה בעצמו הולך עם ראש מורם ושוכח ממני לעולם.
לא נותן לי אהבה ולא כבוד והכי גרוע שכל הזמן אני משתוקקת
להיות איתך, אבל לא יכולה ובגלל זה אני רוצה לבכות כי עוד מעט
יורדות לי הדמעות... דמעות געגוע וכאב.
ואולי בגלל שאני יודעת שמתחת לכל קליפת השנאה באיזה שהוא מקום
קטן בלב אני יודעת שאני אוהבת אותך.
והכי רוצה זה רק לנשק אותך ולחתום את שפתיך בחלום של אהבה, שלי
ושלך.
בלי כל אותה שנאה שהייתה לי בהתחלה אליך...