עצרתי.
הסתכלתי מסביבי.
רחוב ארוך וצר.
השמש התחבאה מאחורי הבניינים הגדולים
שהיו צמודים אחד לשני
בלי רווח ביניהם כלל.
הם נראו מוזנחים.
ועצובים.

איך בניינים יכולים להראות עצובים כל כך?
הם בסך הכל... מבנים.

לא ידעתי מה לעשות.
לאן ללכת.
איפה אני בכלל?
המשכתי ללכת.
לאט לאט.
בודקת כל צעד שאני עושה.

ראיתי איש בחליפה קצת מרופטת
הולך עם תיק קצת קרוע
הולך לעבר אחד הבתים.
היה לו חיוך גדול על הפנים.
הוא ראה אותי עומדת שם
עם עיניים אדומות מבכי
ושחור מרוח מתחת לעיניי.

החיוך נמחק משפתיו.
פשוט עמדנו שם ושתקנו.
הוא לא אמר כלום
אבל העיניים שלו אמרו הכל.

"Don't be sad for me.
I am not worth it,"
אמרתי בשקט.

"You can find your way.
All the roads lead to rome,"
הוא אמר.

האיש הסתובב ונכנס לתוך הבניין.
המשכתי לעמוד שם בערך חצי שעה
לפני שהצלחתי להבין
מה באמת קורה פה.

 

הסתכלתי אל השמיים
כבר היה חושך
 
אז הלכתי קצת ברחוב הזה
עד שמצאתי תחנת אוטובוס
עליתי עליה וחזרתי הביתה.

 

בבית חשבתי על מה שהאיש אמר לי.
אולי הוא צדק.

אבל אם כל הדרכים מובילות לרומא
איך הלכתי לאיבוד ככה

בתוך עצמי....