יוסף היה בנאדם טוב, אופטימי והכל.
בטח שכן.
פעם.

הכל התחיל לפני כמה שנים, כשהוא היה בטיול באילת עם חברה שלו,
שלי.
אחרי הרבה נידנודים מצידה, הוא הסכים ללכת איתה לריף הדולפינים
כמו שהיא רצתה - הרי בחורה שכזאת לא מוצאים בכל יום.
הם ראו קצת דולפינים, ואז הציעו להם לרדת למים לראות כרישים.
בהתחלה היא פחדה, אבל אז הסבירו לה שזה בטוח לגמרי, הם יהיו
בתוך כלוב, ובכלל- הכרישים לא באמת כאלה תוקפניים, והם הורגים
פחות אנשים מאגוזי קוקוס שנופלים מהעץ.
והם נכנסו למים.
ברגע שכריש אחד התחיל להתקרב לכלוב, שלי, כמו דפוקה, דחפה אותו
מלפניה. אינסטינקטים של פחדנית.
הכריש התקרב, התקרב, ואז כאילו ניסה לנגוס בכלוב.
לא נורא, הם הרי אף פעם לא תוקפים, חשב יוסף. ואז הוא התעלף.

כשהוא התעורר היו מסביבו מלא אנשים, כמה מהם הוא זיהה
כחובשים.
מה קרה לי? הוא שאל.
"הכריש הוריד לך את האף. כנראה שהוא היה קצת בחוץ".
מישהו הביא לו מראה. הוא הסתכל. במקום שבו היה לבנאדם נורמלי
אף, היו לו שני חורים גדולים, עם חתיכה פצפונת של עצם באמצע.
"זהו, סוגרים את אטרקציית הכרישים" אמר אחד.
"וכדי שאתה לא תתבע, אתה הולך לקבל פיצויים".

שלי עזבה אותו עוד באותו היום.
הוא אפילו לא חשב לחזור הביתה.

הוא השיג דירה קטנה על יד הנמל, מצא עבודה בנהיגה בצוללת עם
רצפה שקופה.
שם הוא היה יכול לתרץ את זה בריכוז בנהיגה ולא לתת לאנשים
לראות את הפרצוף שלו.
זאת היתה ענתיקה קטנה, עם שני חלונות פלסטיק מלמטה, שדרכם כל
התיירים מסתכלים על הדגים המשעממים.
יש שיאמרו שלווים. לפעמים אפילו הוא התפעל מהם, מאיך שהם רבו
להם, ואכלו אחד את השני, בשלווה מושלמת, בלי אף דג אחר שיקום
ויצעק "דו קיום!".
היה זה יום רגיל לגמרי כשזה קרה.
ילד אמריקני קטן, שהגיע עם הסבתא שלו, התחיל לקפוץ על הרצפה.
"זה חזק, סבתא, תראי!"
היא תפסה אותו בשניה שהרצפה יצאה.
הלחץ בפנים החזיק את המים בחוץ.
פתאום יוסף שם לב שהסבתא כבר לא כאן.
הוא הביט למטה וראה כריש מנסה להוריד לה את הרגל.
יוסף הרים מוט ברזל שמשום מה היה מתחת להגאים, עמד מעל הפתח
ונתן לכריש בראש.
הכריש אמנם לא מת, אבל הוא לא היה רגיל לכזה מאבק. הוא הלך.

הסבתא חסרת הרגל הקיאה ברגע שהיא עלתה חזרה וראתה את הפרצוף
שלו.

הוא פוטר, כמובן.
הבוס שלו סיפר לו שבאפריקה יש איזה כפר קטן, שמה לאנשים אין
אף.
יוסף לא שם לב שציניות שבקולו.

כעבור שנתיים, יוסף עדיין היה באפריקה, מחפש אחרי הכפר הלא
קיים, חי מכפר לכפר עם כספי הפיצויים מריף הדולפינים.
המקומיים אהבו דולרים.

יוסף עצר והביט במפה חסרת קנה המידה שלו, שניסתה, ככל הנראה,
להראות כל עץ ביבשת אפריקה באופן מפורט.
הוא התיישב מתחת לדקל קוקוס.    
זה היה הסוף שלו.
מתברר שזה שם, בריף הדולפינים, לא סתם דיבר שטויות.