ענפים מזהיבים באור היום,
השלג שעל האדמה,
כמו חלת שבת מרוחה בשמנת, קלועה בין רכס ההרים.
תכול השמיים ממעל.
ציוץ זהיר של ציפורים.
חיוך בהיר של ילד, בכחול עיניו, בתמימותו.
בשיערו שהיה מסורק בקפידה, ועתה מתבדר ברוח הקרה.
השמש הנעימה, מפשירה גוף ונפש.
חלומות על ים ועל קדושה.
ולימים גם על אישה.
דמעה נקווית בין שתי עיניו.
עכשיו, ממש כמו אז, כשאהב. כשכאב.

כעת, על קו הנוף ניתן למצוא שחפים,
וים, וחול, ואנשים מעופפים.
וזוג חבוק, הולך יחף, מרחק נגיעה ממש.
ילדים משתוללים, בונים בחול ומרביצים.
כי ילדים, כמו ילדים, יודעים להיות רעים.
(לא תמיד, רק לפעמים).
ושמש, שקרניה משתברות על הגלים.
שלגונים, עפיפונים.

זכרונות של שלג, והקור שכה אהב, פוצעות אותו כמו מוות.
אלפי מיתות הוא מת,
ונתן בהן ליבו,
והיה חוזר עד תום,
עד מוות, עד חיים.

אותו ילדון תמים, במקטורן נעורים,
על המון התלתלים,
עוד יראה חיוך בין השתקפות של שחף בים ללא גלים.