ראיתי תמונה,תמונה אמיתית, שעוד לא ציירו, שאף אחד לא צייר, כי
רק אני ראיתי אותה , כי רק אני היתי שם.
אז לקחתי בריסטול לבן וצבע פחם וניסתי לשרטט את מה שהעינים
ראו, אבל כל מה שיצא זה גוש של עננים בלי קווים מוגדרים. אפילו
לא מתקרב למה שהיה.
אז לקחתי חמר, וקערת מים, טבלתי את הידים והתחלתי לפסל.
יצא ערמה של פירורים מיובשים שנראו כמו קערת חרס סדוקה.
גירדתי בראש וחשבתי איך להוציא את מה שראיתי ככה שכולם יוכלו
לראות בצורה זאת או אחרת, עד שאלוהים דפק לי בעדינות על הקרקפת
ואמר:
"תשתמשי במה שנתתי לך ולא במה שיש לאחרים"....


אישה, עם קצת גיבנת, הראש שלה כל הזמן מקופף ונעוץ באספלט,
לובשת סוודר ארוך ודי אפור, כמו אפודה כזאת וחצאית כחלחלה
ששפשפה את הריצפה בקצוות, תלתלים כסופים מזיקנה נפולים מסביבי
הראש.
הרגליים היו הרבה יותר עבות יחסית לכפות הרגלים הקטנות שהיו
תחובות לתוך נעלי הבית, ולפי מה שאני זוכרת היה מאוד חשוך,
והדבר היחיד שהאיר את הדמות שלה היה פנס רחוב.
היא עשתה צעד קדימה וכמעט עיקמה לגמרי את הרגל ונפלה.
אבל זה לא בדיוק מה שאני ראיתי.
ראיתי שהיא מחבקת את עצמה בשתי הידים, כי אחרת כבר אין מי
שיעשה את זה, ראיתי שעל המשקפים יש כתמים של דמעות שהיתבשו לא
מזמן, ראיתי שקר למרות הכל.
וראיתי, שכבר אין מי שיתמוך בה, בפעם הבאה שהיא תאבד שיווי
משקל.