נותרו שבע שעות לסיום. נשמע המון.
מה שיכלתי להספיק בשבע שעות לו היו אלה שבע שעות של זמן פנוי.
אילו היו אלה שבע שעות שעמום חד פעמיות.
אך הן חוזרות כל יום ביומו.
התפקיד שקיבלתי עלי הוא לחפש חיוב במקום ובזמן הנשרף, קשה.
קשה.
העבודה העומדת לרשותי מזלזלת באינטליגנציה שלי, ובד בבד מעייפת
ומכשילה אותי.
גורמת לי לאבד רצון לעבוד, ורצון כלשהוא להמשיך ו'להקדיש' את
השעות היקרות שלי יום יום כאן במקום הזה.

רק שבע שעות. מתוך יממה שלמה. כל יום. במשך שנתיים.
כל יום גם מצטרפות לחג, חמש שעות נסיעה. חמש שעות שנשרפות
בחגיגת ל"ג בעומר האינסופית הזו. למשך שנתיים.
שתיים-עשרה שעות. חצי יממה נשרפת.
אלה הן רק שתיים-עשרה שעות ביום. ורק למשך שנתיים. כל החיים
לפני.

אני לא מרבה להשקיע בשעות שינה מרובות, אבל משקיעה מחצית מהזמן
הנותר בשינה. משאירה לעצמי שש שעות נוספות לעיסוקים נדרשים,
לאכול, להתקלח, להקדיש תשומת לב למשפחה וחברים, ובמה שנותר
לבדוק מיילים, לבלות זמן איכות עם עצמי והמחשב או ה-t.v.

כך, יום ביומו, אני מביטה בשעון קרוב לשעה 11:00 בבוקר, ומעלה
בראשי את מחשבות הזמן הללו.
זאת על מנת לקצר את שבע השעות שחולפות לאיטן בזמן שאני שורפת
לי את חיי בצבא...