[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אילת זילבר
/
המכתב

המכתב היה מונח על השולחן במטבח. הוא היה מהעבודה. מה יש בו,
התעניינתי...
אוהד בעלי היה לידי.
"מממ...מה יש שם?"
"לא יודעת" פתחתי.

לכבוד: רחלי שוורץ
הנידון: טיסה

גברת שוורץ, ברצוננו להודיע לך שעלייך לטוס ליומיים לארה"ב
כתוקף תפקידך כעיתונאית על מנת לסקר את המתרחש.
התאריך המיועד הינו 12-13 במרץ (ימים ראשון-שני). אם ישנן
בעיות אנא להודיע בהקדם האפשרי.

בברכה,
צוות מגזין 'טיים'

הסתכלתי עליו.
"אני אתגעגע" הוא חייך.
"גם אני..." לחשתי.
השבוע עד לטיסה עבר במהירות, אוהד הסיע אותי לשדה התעופה נישק
אותי במצח ולחש "שמרי על עצמך אהובתי."
"אשמור." לחשתי חזרה.
"הטיסה שלך כבר כמעט יוצאת".
"כן... להת'".
"ביי..."
עליתי למטוס מאושרת, "all you need is love..." פיזמתי לעצמי.

פתאום המטוס כולו רעד! לא יודעת כמה זמן טסנו. החזקתי חזק
במעקה המושב וצרחתי, כמו כולם.
שמעתי את הטייס צועק "אנחנו מתרסקים!!!"
אחר כך רק ראיתי את המטוס יורד למטה, ואותי מלאה דם בפנים, כל
האמבולנסים באים ומנסים להציל את כולם. הייתי מבולבלת. הרי אני
כאן! אז אני שם? ואם הנני כאן אני שם? אז מה אני עושה פה כאשר
אני אמורה להיות שם?
לא יודע כיצד עברה יממה שלמה, כאילו הזמן לא קיים. ראיתי את
אוהד, אוהד שלי, בוכה. כל החברים והמשפחה מסביבו, הוא שוכב
ובוכה... לפתע ביקש מכולם לצאת. כולם נענו לבקשתו והוא נשאר שם
לבד, איתי.
"רחלי, אני יודע, אני יודע שאת שומעת אותי."
"אני שומעת" עניתי לו.
"אני אוהב אותך. איך יכולת ללכת לי? האם אני כועס עלייך? ודאי
שלא, רק עצוב ודואג... לא יודע אם אוכל להמשיך לחיות כך!"
"מה? לא הלכתי לשום מקום! אני פה!" צחקתי ואמרתי לו.
הוא לא הגיב והמשיך "תשמרי עליי שם למעלה..."
שתקתי. לפתע הבנתי.
הייתי מבולבלת. סחרחורת מילאה אותי וישבתי לידו על המיטה.
"אוהד!" צרחתי
"אוהד אני פה! לידך!!"
התחלתי לבכות. הייתי אבודה, הייתי מיואשת... לא, לא, זה לא
יכול להיות ככה! הייתי נואשת.
"אוהד אני כאן!" צעקתי בכל כוחותי. ולשווא.
הוא לא הגיב והמשיך לבכות.
ליטפתי את שערו השחור והרך. אהבתי אותו, כמה אהבתי אותו ובכיתי
על גבו. בכיתי עליי? לא. מה פתאום.
בכיתי כשהבנתי שאיני יכולה ליצור איתו קשר. שהוא איננו. בעצם
אני אינני, אבל מבחינתי הוא איננו.
הסתכלתי עליו חסרת אונים. לפתע ראיתי שהוא לא שם! הוא יורד
במדרגות. כיצד זה ייתכן? חשבתי.
מילא אני לא יכולה לדבר איתו, אבל אני אפילו לא מרגישה אותו?
אלוהים אכזר! חשבתי לעצמי.

כל המשפחה ישבה למטה. אבא, אמא, כולם. אפילו אחותי, שלא ראיתי
אותה יותר מ3 שנים, הייתה שם. ניסיתי לצרוח לה.
"סיוון!"
היא החלה לבכות.
היא החלה לבכות בגללי. אני יודעת. זה היה מיד לאחר הצרחה. זה
היה בגללי!
"ס-י-ו-ו-ן-!"
היא התייפחה ואמרה ללא קול
"רחלי, אני כאילו מרגישה אותך בבית הזה... תחזרי. תחזרי
אלינו"
ללא קול, אך אני שמעתי. שמעתי ה-כ-ל.
ידעתי מה כולם חושבים. שמעתי את אחייני בן השנה אומר בלבו
"עכשיו את במקום אחר, מקום שיהיה לך יותר טוב בו. אני יודע,
הייתי שם. גם את, רק שהיית שם לפני 26 שנה ואני לפני שנה. אבל
יהיה לך טוב, אל תדאגי."
הילד הקטן הזה פשוט יודע הכל, חשבתי לעצמי.
"תודה...." לחשתי לו.
הוא חייך.
לפתע כאילו נמשכתי למעלה "לא!" צרחתי, "תעזבו אותי!" האיש
מאחורי לא הקשיב לי והמשיך למשוך אותי.
למעלה קראו "רחלי שוורץ".
עמדתי שם מול כ"כ הרבה אנשים. מפוחדת ורועדת.
הקריאו דברים בשפה לא מובנת. השם אוהד הוזכר כמה פעמים, ושם
סבי אליעזר זיכרונו לברכה הוזכר כפעמיים. יותר מזה לא הבנתי.
"גן עדן או גיהנום?" שאל אחד.
התחלתי לקוות. להתפלל.
"רחלי, מה את רוצה?"
הייתי בהלם.
"אני... אני... אני רוצה לחזור למטה."
"את בטוחה?" שאלו בשנית.
לפתע הבנתי שזו אפשרות. "כן!"
רוח גדולה סחבה אותי. לפתע הייתי במטוס, מתחת להרבה הריסות.
היה שם דם. לא גופות, לא אנשים, לא כלום. הרבה דם והריסות.
ניסיתי לקום, לא הצלחתי. לא הצלחתי להרים את שתי רגלי, שתי
ידי... את גופי.
האמבולנסים כבר עזבו את המקום. ונותרתי שם לבדי בלי איש.
קיוויתי שמישהו אחר יחליט לחזור, אך הבנתי שלא. אולי לא לכולם
ישנה האפשרות? לא יודעת...
אני רק יודעת שכבר עברו יומיים שאני כאן. לא זזה מתפללת שאוהד,
שמישהו, יבוא להציל אותי.
אני רעבה, כואב לי ורע לי. כנראה שבעוד כמה ימים אתייבש או
אמות מרעב.
בינתיים אני מחכה... לכלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יום אחד אני
אבנה לי אתר
משלי. יהיו בו
רק סלוגנים שאני
כתבתי.




האדמו"ר לא מבין
ב-HTML אז הוא
נאלץ להסתפק
בבמה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/12/04 17:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילת זילבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה