במהלך תקופת חיים אחת יש לו, לאדם, הזדמנויות. משעה שלמד לתפוס
אותן, ניתנת לו הזכות לבחור. זה שולל את הרעיון של גורל, לא?
או שלהיפך? צחוק הגורל, זה ההסבר לסתירה האינפנטילית הזו. יש
ימים שכולי מהלך, כד למחשבות, גדוש מילים מתפוצצות וגבוהה
גבוהה מכוון את עצמי. ויש ימים שכולי בשר, שטוף קוס וכל מה
שאני מסוגל לראות זה קוסים. למכביר, בזוגות, בשלשות, בתנועה,
בעמידה, בין רגליה של זונה, ובין אם מלאך מדברת אלי. אני לא
רואה הזדמנויות, אני כמו הצלופח בתחתית האגם, ממתין בחוסר
תנועה לקורבן. מה זה נותן לי? הרבה כאב? לא מפריע לי. המטרה?
לא ברורה. רגע הזינוק? לא רלוונטי. ההמתנה היא העיקר. דממת
מתים.
שקט.

שלוש פעמים ביום
חמש פעמים בשנה.
שלוש מאות פעמים בחודש.
שלוש פעמים בשניה.
מה זה?

אני כותב חידות שאין לי את התשובות עליהן.

סופת עילעול אדירה שרק מחכה להתרומם.
מה יביא את הרוח הקלה שתבשר את בוא הסופה?
או את השקט שלפני הפיצוץ?
אני צריך לסחוף את החול מעל פני השטח, לגרד את שכבות העור המת
כדי להגיע בחזרה למקום שבו ההתחלה היא ראי מכוון אל הסוף. כדי
לראות מרחוק את סוף הסיפור מתחילתו, לראות את כל השבילים
שיכולים להוליך אליו, ואז לפסוע ביניהם, מדלג מצד לצד. מדרכות
לא מתנדנדות בעולם הזה, הן זורמות כמו כספית נוזלית ומתמזגות,
חוצות זו את זו, זו אל תוך זו. המוזה משוטטת, בורחת, מרחפת,
ואני רודף אחריה, אבק הדרך נדבק בי, בדף, בדעת. סרטונין יתרום
או יגרע? אופיאטים? שנת לילה טובה? מה הדלק?
מה המדיום למעשה?

דנטה, מקיוואלי, מילר, בוקובסקי, ניל, נרות בחדר חשוך. אני
מעדיף למפות את גבולות הגיהנום, המסדרונות האפלים של הנפש מאשר
לראות את התולעים החיות, הרמשים המסכנים האלה חיים כאן, ואני
המגוחך שבהם. עליי להיות הליצן, המפגר, המשוגע, חסר האונים,
הפסיכופט שמימיו לא ירים יד, רק יהזה, יחלום בהקיץ. רוח הרפאים
של העבר הכבידה את עולה עלי, ועתה אני מוכרח לגזור לגזרים את
הר התרבות שעליו אני דוגר, רק כדי להקים את אותה שכבת שומן
נוספת שתתווסף עליו בסופו של דבר. שומן בצורתו הזכה, שקוף. וכך
דרך צחנתי שלי יהיה ניתן לראות בבואות עבר של כל הר התרבות
שאותו ניסיתי לשווא לשחוט בתהליך היצירה שלי.