ריחפתי עד לקצה הסתכלתי למטע בחיוך.
כי ידעתי שלפני רגע הייתי שם, ועכשיו לא.
חזרתי כמעט לא נוגעת באדמה למקום.
המקום הרגוע והיפיפה.
"שנייה", האדון קורא לי.
הייתי כל כך מאושרת כי היום היה לי יום הולדת והייתי בת חמש.
ריחפתי עד אליו מאושרת עד אין סוף, ושום דבר יכול היה להרוס לי
את זה.
"את יכולה להביא לי את התה שלי, מתוקה?"
"כן אדוני", אני כל כך מאושרת ושמחה... כל כך... כאילו כל זה
לא אמיתי.
טעם רע הצטבר לי בפה, ועיניים רדפו אותי.
מה זה? למה זה קורה?
הבעה של שנאה התנסחה לי מחדש על הפנים
"לא... אני לא רוצה שוב לרדת".
"חה חה חה", הוא צחק בקול רע, "לא מוצא חן בעינייך?" שאל אותי
בעיניים אכזריות.
איפה אני? אני אמורה להיות מאושרת לרחף ולשיר. למה הכול הפוך?
"'סתכלי עלי כשאני מדבר איתך".
"כן אבא", בכיתי בסתר כדי שלא ירביץ לי.
"בואי הנה", הוא ציווה וידעתי שעוד הפעם הוא רוצה אותי למיטה.