דמות מבוגרת הולכת ברחוב הצדדי לאיטה. לפני שנים הוא איבד
מיוקרתו, גם הרחוב וגם הוא. דומה כי שניהם כבו ביחד.
שערו מאפיר, וכרס בירה קטנה וכמעט בלתי מורגשת החלה להתפתח
אצלו. לא יעבור זמן רב, וכולם ירגישו בה, הוא היה בטוח בכך.
בתנועה מיומנת הוא זרק את בדל הסיגריה, תורם את חלקו לשכבות
הזוהמה אשר הצטברו במהלך השנים לצידי המדרכה.
בחורה צעירה, כבת עשרים, יצאה לפתע מפתח אחד הבתים והחלה ללכת
במהירות. היא מעדה, והוא חש להושיט לה את ידו ולעזור לה
להתרומם. הוא נגע בידה, וכבומרנג הכו בו הזיכרונות.
דון ז'ואן, הם קראו לו, שאקל. החליף בחורות כמו גרביים, זיין
חצי מהסצנה, אם לא יותר. אח, אותה הסצנה. כמה אירופאים הם
הרגישו אז, עם הסיגרים והיין האיכותי, קצת קוקאין והרבה סקס.
הוא נאנח בערגה, או שמא בגעגוע, והבחורה, שעדיין ניצבה לידו,
מסיבה לא ברורה, שאלה אם הוא בסדר. "כן" הוא אמר שהיסח הדעת,
נאחז בשאריות של זיכרון על ברונטית אחת מדהימה. "תודה" אמרה
הנערה, והשתהתה עוד רגע קט. נשקה על לחיו מתוך דחף פתאומי,
ומיהרה לדרכה.
הוא הביט בה עוד רגע או שניים, ואז הביט אל השמיים. הם היו
כחולים, צעירים, כמו הבחורה, בדיוק כמו הבחורה. הם לא התאימו
לרחוב, הם לא התאימו לו.
חיוך מריר עלה על שפתיו, והוא המשיך ללכת הלאה, לביתו. אישתו
והילדים חיכו שיחזור מהמכולת, עם חלב.