צדוק הגבר-גבר אף פעם לא צודק, אבל פעם אחת גורלית הוא צדק
ומאז כולם אומרים, "צדוק תמיד צודק".

"אלוהים שונא אותי", אמרתי לצדוק חברי מבית הכנסת.
"לא הוא לא", אמר צדוק.
"כן, אז למה הוא גרם לי לאבד את השקל שלי?" שאלתי את צדוק.
"אני לא יודע, אבל אלוהים לא שונא אף אחד", אמר צדוק בביטחון
רב.
"האמת היא שאני כן", אמר אלוהים, "אני שונא את מייקל ג'קסון,
וויל סמית, גוליה רוברטס, ורבים אחרים אבל אני במיוחד שונא את
אדם".
"אה, אוקי נחמד", אמרתי, "אתה יכול להגיד לי איפה השקל?".
"פחחחח", צחק אלוהים, "לך חפש את החברים שלך טמבל".
ידעתי שזה היה סימן מאלוהים שאני צריך לחפש לבד.
חיפשתי, שלוש דקות שלמות, שלוש דקות של בדידות, שלוש דקות של
יאוש, שלוש דקות של תיסכול, שלוש דקות של תשישות, השלוש דקות
עברו כמו שלוש ימים, הרגשתי חרא.
"צדוק תגיד לי שהכל יהיה בסדר", אמרתי לצדוק.
"איך הכל יהיה בסדר כשצב הפוך לא יכול להתהפך?" שאל אותי
צדוק.
"מה הקשר צדוק?" שאלתי אותו.
"אין קשר", ענה לי צדוק.
"אז מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.
"כלום", ענה לי צדוק.
"תגיד צדוק, כמה קוביות כאלו יש לצב על השריון?" שאלתי אותו.
"דבר ראשון קוראים לזה מגן ויש לקרנף יות..."
"צב", קטעתי אותו.
"מה צב?" שאל צדוק.
"דיברנו על צב אתה אמרת קרנף", עניתי לו.
"לא דיברנו על קרנף?" שאל אותי צדוק.
"איך שלקרנף יהיה שריון?" שאלתי.
"מגן, לא?" שאל אותי צדוק.
"לא, זה קרנף", עניתי לו.
"אה..."
"תגיד, צדוק, ראית את השקל שלי?" שאלתי.
"שקל?"
"חצי שקל".
"חצי שקל?"
"לא, שקל".
"חפש בחריצים של הספה אני תמיד מוצא שם דברים", אמר צדוק, "שמה
מצאתי את הפלייסטיישן שלי".
"פלייסטיישן?" שאלתי.
"כן, פלייסטיישן".
"מה?" שאלתי "על מה אתה מדבר?".
"היום מצאתי אותו" ענה לי.
"אז למה לא ראיתי אותך משחק בו?" שאלתי.
"יום שבת" ענה לי "ולא תשחק בפלייסטיישן ביום המנוחה".
"אה.."
הלכתי לספה וכשהגעתי הזזתי את הכריות הצידה ושמה מצאתי אותו
ועוד אחרים השקל נמצא.
"אח, ידעתי שאני יכול לסמוך עליך צדוק", אמרתי, "צדוק תמיד
צודק".
"נכון".