[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מדינת ישראל משבחת את עצמה לרוב על היותה המדינה הדמוקרטית
היחידה במזרח התיכון. תרבותה הפוליטית של ישראל מתברכת בדיון
פתוח ורחב היקף על מרבית הנושאים הקשורים במדיניות ציבורית
(בענייני ביטחון ובנושאים אחרים), עם יוצא דופן אחד - מדיניות
הגרעין של המדינה. "הפצצה הישראלית" היא בעצם בלתי נראית,
כשלאורך השנים נמנעים גורמים רשמיים מלאשר או להכחיש את קיומה.

החל מדצמבר 1960, אז הודיע מעל דוכן הכנסת ראש הממשלה דאז, דוד
בן גוריון, שישראל בונה סמוך לדימונה כור גרעיני למטרות שלום,
הנושא הגרעיני הפך ל"חור השחור" הישראלי. נושא זה הפך לדבר
שאנשים משני צדי המתרס הפוליטי - שמאל וימין, וחברי קואליציה
ואופוזיציה, אינם חפצים לדבר או להתווכח עליו. בדומה ליהודי
הדתי שאינו מבטא במפורש את שם האל, מנהיגי מדינת ישראל, לאורך
השנים, אינם מבטאים במפורש את צמד המילים "פצצה אטומית" אלא
משתמשים בניסוחים מעודנים יותר כ"אופציה גרעינית" או "יכולת
גרעינית". במקום להתייחס לנושא הגרעיני בצורה גלויה וישירה,
בחרה ישראל לנקוט במדיניות שזכתה בספרות המחקרית לשם "מדיניות
העמימות הגרעינית".
מהי, בעצם, מדיניות העמימות הגרעינית, ומהן הסיבות אשר הביאו
את דוד בן גוריון וממשיכיו לנקוט דווקא במדיניות זו? האם
בראשית המאה ה- 21 קיימת מדיניות אלטרנטיבית עדיפה אותה יכולה
ממשלת ישראל ליישם במקום מדיניות העמימות הגרעינית? אלו שתי
השאלות העיקריות עליהן בכוונתי לענות במהלך מאמר זה. חלקו
הראשון של המאמר יוקדש לבחינת שאלת המחקר הראשונה, ובו יתוארו
מרכיבי מדיניות העמימות, הסיבות לנקיטה במדיניות זו בראשית
פרויקט הגרעין הישראלי והסיבות להשתרשותה והתבססותה של
העמימות. בחלק השני בכוונתי להציג שתי חלופות למדיניות הנוכחית
(ויתור על אופציה גרעינית והרתעה גרעינית מוצהרת), תוך כדי
בחינת יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מן החלופות בהשוואה
למדיניות הנוכחית. באמצעות שילוב שני החלקים הללו בכוונתי
להוכיח שבמצב העניינים הנוכחי הרתעה גרעינית מוצהרת תשרת את
האינטרסים של מדינת ישראל טוב יותר מעמימות גרעינית - וזאת
למרות שהעמימות בה נקטה ישראל עד כה נבעה מסיבות מוצדקות
וכבדות משקל.

מדיניות העמימות הגרעינית
מצד אחד, הפצצה הגרעינית הישראלית היא "הסוד שנשמר בצורה
הגרועה ביותר בעולם", אולם מצד שני הפצצה הזו היא גם "הפצצה
שאף פעם לא קיימת". כחלק ממדיניות העמימות, ישראל שוללת
ממדינות העולם ומן הספירה הציבורית הפנימית מידע רשמי בנוגע
לאספקט כלשהו של יכולתה הגרעינית האפשרית. הבסיס העובדתי הגלוי
באשר ליכולתה הגרעינית של ישראל צר מאוד ומסתכם, למעשה,
בעובדות הבאות: לישראל כור גרעיני בדימונה, כפי שנחשף אחרי
תקופת הונאה אסטרטגית של מספר שנים; כמו כן, לישראל כושר שיגור
של טילים בליסטיים, כפי שהופגן באופן עקיף על ידי שיגור הלווין
"אופק 1" בספטמבר 1988. מעבר לעובדות הללו מתפרסמות בעיתונות
העולמית שמועות רבות, כגון שמועה על היערכות ישראלית למימוש
האופציה הגרעינית שלה בשעות הקשות של מלחמת יום הכיפורים.
מדיניות העמימות מורכבת מבנייה של דימוי עמום ועלום בדבר כושרה
הגרעיני של ישראל, יחד עם הצהרה זהירה שיש לה יכולת טכנולוגית
לייצר נשק גרעיני, אך היא לא תהיה הראשונה לממש אופציה זו
במזרח התיכון. בזירה הבינלאומית לישראל יש דימוי של מדינה בעלת
יכולת גרעינית של ממש (כולל כושר שיגור). לדימוי זה חוברת
הערכה שישראל נראית אמינה ובעלת יכולת לממש את האופציה
הגרעינית אם יועמד קיומה בסכנה. יחד עם זאת, אין בספרות
המחקרית ובקהיליות המודיעין של מדינות העולם ידע אמין הקובע
מהו לאמיתו כושרה הגרעיני של ישראל, ומהן תוכניות ההפעלה של
הנשק הגרעיני הישראלי, בהנחה שהוא אכן קיים. בכך נוצרה, למעשה,
אסטרטגיה ישראלית של בניית דימוי עמום על בסיס כושר אפשרי, עם
הרתעה כבדת משקל נגד פעולה עוינת ונגד דחיקתה לפינה.  
ראשיתה של העמימות:
ישראל היתה המדינה השישית בעולם שהפכה למעצמה גרעינית. עמימות
בראשית התוכנית הגרעינית אפיינה גם את המדינות שהפכו למעצמות
גרעיניות לפני ישראל, ומה שמייחד את המדיניות הישראלית היא לא
העמימות בתחילת הדרך, אלא העקביות בה ממשיכה ישראל לדבוק
בעמימות באשר ליכולותיה הגרעיניות.
ישראל החלה בהכנת התשתית להתחמשותה הגרעינית בסוף שנות ה- 50',
והשיגה את הפצצות הגרעיניות הראשונות כעשור מאוחר יותר. בניגוד
להצהרתו של בן גוריון מעל דוכן הכנסת, הפרוייקט הגרעיני
הישראלי יועד מלכתחילה למטרות צבאיות ולא למטרות אחרות. בן
גוריון הוא, למעשה, אביה הפוליטי של הפצצה הישראלית. עבורו,
יכולת גרעינית היתה הקלף שיבטיח לישראל ביטחון וזכות קיום
באיזור בו היא נמצאת. מול היכולת הצבאית הקונבנציונלית
הפוטנציאלית העדיפה של צבאות ערב, הפצצה הגרעינית היתה דרך
למנוע קטסטרופה צבאית עתידית עבור ישראל, ודרך להבטיח את קיומה
של המדינה. הפצצה הישראלית נולדה כתוצאה משיתוף פעולה בין
ישראל וצרפת. מגעים עם צרפת בנושאי גרעין התקיימו כבר ב- 1956
בפגישת סבר, ערב מלחמת סיני. שנה מאוחר יותר, באוקטובר 1957,
נחתם הסכם בין שתי המדינות בו הובטח שיתוף פעולה גרעיני בין
שתיהן, דבר שהביא את צרפת לסייע לישראל בהקמת ופיתוח הכור
בדימונה. בכל מהלכיו הקפיד בן גוריון על חשאיות מוחלטת, כלפי
הציבור הישראלי ורבים מנבחריו, ובכך התחיל הלכה למעשה במדיניות
עמימות גרעינית. מהן הסיבות אשר הביאו את בן גוריון לנהוג כך?
1 - ההסכמים החשאיים של ישראל וצרפת - צרפת סייעה לישראל להקים
תשתית גרעינית, כולל המתקן החשוב וההכרחי להפרדת פלוטוניום.
חשיפה של פרט כלשהו מן ההסכמים החשאיים היתה עלולה לגרום
להשפעות פנימיות ובינלאומיות הרסניות עבור כל אחת משתי
המדינות.
2 - צרפת היוותה, עבור ישראל, דוגמא למדינה שהפכה למעצמה
גרעינית בצורה הדרגתית, שקטה ומעומעמת. בצרפת לא התקבלה אף פעם
החלטה חד משמעית כלשהי שאפשרה את תחילת והמשך תהליך ההתחמשות
הגרעינית שלה - התהליך קרה בצורה אינקרמנטלית ומעומעמת. חלקה
הרב של צרפת ביישום הפרוייקט הגרעיני הישראלי בראשיתו הביא
לאימוץ הדרך הצרפתית בישראל.
3 - למרות שהחוק הישראלי מכיר בקבינט כ"גוף קולקטיבי" (בניגוד
להכרה בסמכותו של העומד בראשו, ראש הממשלה), בפועל ראש הממשלה
נחשב בישראל לסמכות העליונה, ויש בידיו את היכולת להחליט אלו
עניינים יובאו בפני הקבינט ואלו לא. אף חוק אינו מגביל את כוחו
של ראש הממשלה לפעול לבד. בן גוריון נהג, באופן כללי, לפעול
לבד - והוא פעל בצורה דומה גם בנושא הסודי והחשוב מכל בעיניו,
הנושא הגרעיני.
4 - בישראל של אותם הימים היה קיים קונצנזוס האומר שכשמדובר
בביטחון האומה, שיקולים דמוקרטיים הם בגדר מותרות בלבד. "קדושת
הביטחון" חשובה יותר משיקולים אחרים, כבדי משקל ככל שיהיו,
כשיח ציבורי פתוח, ולכן עמימות החליפה את השקיפות הרצויה בכל
משטר דמוקרטי.
5 - בן גוריון חשש שפרוייקט גרעין ישראלי מוצהר יפתח את הדלת
למירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, ולכן הוא עשה ככל שביכולתו
כדי לשמור את דבר קיום התוכנית הגרעינית הישראלית והיקפה
בחשאיות ואפילה מוחלטת.  
עקב הסיבות הללו הוכתר הפרוייקט הגרעיני כפרויקט הסודי ביותר
בתולדות ישראל. באווירה של סודיות מוחלטת הקריה למחקר גרעיני
(קמ''ג) בקרבת דימונה נקראה בתחילה מפעל טקסטיל... הפרויקט
נוהל בצורה בלעדית מלשכת ראש הממשלה ולא מן הכנסת או שולחן
הממשלה, והצנזור הצבאי הוסמך לשמור על סודיותו. אף חבר ממשלה
או כנסת לא ערער על דרך ההתנהלות הזו. פרסום או הדלפת פרט
כלשהו הקשור לתוכנית הגרעינית לא באו בכלל בחשבון (למשל,
בסיטואציה אחרת העובדה שבן גוריון ממן את הפרויקט בדרכים לא
קונבנציונליות, כאיסוף תרומות מיהודי התפוצות, ודאי הייתה
מודלפת). אפילו יריביו הפוליטיים הגדולים ביותר של בן גוריון
לא שברו את הטאבו, ולא העלו השגות באשר לעמימות ולחשאיות בה
הוא נקט.

התבססותה והשתרשותה של העמימות:
למרות שחלק מן הסיבות אשר הביאו את בן גוריון לנקוט במדיניות
עמימות גרעינית בסוף שנות ה- 50' הפכו לפחות רלוונטיות,
מדיניות העמימות האריכה ימים הרבה יותר מימיו של בן גוריון
בראשות ממשלת ישראל. לכאורה יכול היה לוי אשכול, שהחליף את בן
גוריון בראשות הממשלה ב- 1963, לנקוט במדיניות אחרת (כזו
שתצהיר בגלוי על יכולותיה הגרעיניות של ישראל) - הרי חלפו כבר
מספר שנים מאז ההסכמים בין ישראל לצרפת, כך שהסודיות שאפפה
אותם פחתה מעט. כמו כן, וכפי שנטען כאן קודם, נהוג לקשר את
סודיות תוכנית הגרעין הישראלית בראשיתה לדרכי הפעולה הייחודיות
של בן גוריון, כך שניתן היה להאמין ששינוי פרסונלי בראשות
הפירמידה עשוי להוביל גם לשינוי במדיניות - אך לא כך התנהלו
הדברים בפועל.
לאורן השנים - בזמן כהונתו של לוי אשכול בראשות הממשלה וגם
בימי ממשיכיו, ישראל דבקה במדיניות רשמית שנקראת ''נוסחת
אשכול''. מדיניות זו אינה מאשרת ואינה מכחישה את נכונות ההנחה
שלישראל אופציה גרעינית וטוענת רק שישראל לא תהיי המדינה
הראשונה שתחדיר נשק גרעיני אל המזרח התיכון. מדוע דבקה ישראל
במדיניות רשמית זו?
לפי דרור, התנהגותם של אומות ומנהיגים נקבעת לפי דימויי
המציאות המקובלים עליהם ולא לפי המציאות כמו שהיא. כושר ההרתעה
של ישראל והתנהגותן של מדינות בזירה הבינלאומית כלפיה נקבעים
לפי הדימוי שיש למדינות השונות בדבר כוחה של ישראל, יכולותיה
ותוצאות מלחמה אפשרית איתה. ישראל הינה איזור ספר בין מערב
למזרח, בין תרבויות מגוונות ובין תקופות התפתחות היסטוריות
שונות, ולכן על הדימויים אותם יוצרת ישראל אודותיה לענות בעת
ובעונה אחת על הדרישות והצרכים השונים המוצגים על ידי שלל
סביבות זה. כך, למשל, המערב (ואף חלקים גדולים של העם היהודי)
נוטה לשפוט את ישראל לפי קריטריונים ליברליים המקובלים בו
כיום, כגון כיבוד זכויות האדם וזכות ההגדרה העצמית של לאומים.
לעומת זאת, התמודדות עם המזרח התיכון דורשת סממנים אחרים, עד
לידי יסודות של דימוי דמוני של מדינה המסוגלת ל''טירפון''.
אסטרטגיה המתייחסת לעיצוב הדימוי של ישראל צריכה לענות בעת
ובעונה אחת על צרכים שונים וסותרים אלה. ביחס למדינות ערב
והאיסלאם, מוביל הצורך הכפול בשלום והרתעה לדימוי רצוי שיש בו
משום כפל הפרצופים של ד''ר ג'קיל ומיסטר הייד: על ישראל לפתח
בתודעת מדינות ערב דימוי של יחס ידידותי ביסודו, שאיפה נחרצת
לשלום ורצון להשתלב במזרח תיכון ערבי ומוסלמי (כולל היעדר
כוונות התפשטות ותוקפנות). יחד עם זאת, על ישראל ליצור לעצמה
דימוי של אופי דמוני ונוטה "להתפוצץ" עם כוונה לגרום נזקים
חמורים לכל מי שיפגע בה לרעה. גם כלפי מדינות המערב צריכה
ישראל לשדר מסרים כפולים: עליה להיראות שקולה מאוד, ויחד עם
זאת להיות גם בעלת פוטנציאל להתנהגות מטורפת באם תידחק לפינה.
המסקנה היא, אם כן, שישראל צריכה ליצור לעצמה דימויים מורכבים
מאוד בעלי פנים מתחלפות בכיוונים שונים - ומדיניות העמימות
הגרעינית עונה על צורך זה בהצלחה. בזכות העמימות מצליחה ישראל
לשמור על איזון בין שאיפה נחרצת לשלום והרתעה, ובין דימוי של
מדינה שקולה ואחראית לדימוי של מדינה שתנקוט בצעדים קיצוניים
וחמורים כלפי כל מי שיעמיד את קיומה בסכנה. נוסחת אשכול,
הגורסת שישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתממש את האופציה
הגרעינית במזרח התיכון, הצליחה, לאורך השנים, להציג את ישראל
ברחבי העולם כמדינה לא תוקפנית ביסודה - וכל זאת תוך שמירת
ההרתעה כלפי מדינות ערב, דבר שתרם, לדוגמא, להגבלת יעדי המצרים
במלחמת יום הכיפורים ב- 1973.
מדיניות העמימות הגרעינית, שנשארה מדיניותה של ישראל באשר
ליכולותיה הגרעיניות עד ימינו, עוצבה בצורתה הסופית בתקופתה של
גולדה מאיר כראש ממשלת ישראל. ב- 20 בינואר 1969 התמנה ריצ'ארד
ניקסון לנשיאה של ארצות הברית. כעבור כחודש, ב- 26 לפברואר,
נפטר ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, וכמה שבועות אחר כך הושבעה
גולדה מאיר תחתיו. מאיר וניקסון הגיעו להבנות שיצאו מתוך נקודת
הנחה בלתי מפורשת ובלתי מאושרת, שישראל מחזיקה בנשק גרעיני.
בכירי הממשל האמריקאי השלימו עם העובדה שישראל היא מדינה בעלת
נשק גרעיני, וניקסון הבהיר למאיר שארצות הברית לא תערער על
המציאות הזאת ולא תנסה להשיב את הגלגל לאחור, אם תשמור ישראל
על פרופיל גרעיני נמוך. התוצאה החשובה ביותר של ההבנות החדשות
היתה ויתור האמריקאים על דרישתם לשלוח מבקרים מטעמם לביקורים
בדימונה ב- 1970. ביולי 1970 רופף ממשל ניקסון את מעטה הסודיות
שאפף את תוכניתה הגרעינית של ישראל. הערכת ה- CIA, שקבעה כי
ישראל היא מדינה בעלת נשק גרעיני, לא היתה עוד עניין של
"דיווחים מודיעיניים בלתי מאומתים", אלא הוצגה באורח גלוי יותר
בפני הקונגרס האמריקאי, ואף הודלפה לאמצעי התקשורת. בלא ששינתה
את עמדתה המוצהרת, עברה ישראל ממעמד של מעצמה גרעינית מעורפלת
למעמד של מעצמה גרעינית בלתי מוצהרת. החל מראשית שנות ה- 70',
ועד היום, הפצצה הישראלית היא בעצם "The bomb in the
basement"- "הפצצה במרתף". ההנחה הרווחת היא שהפצצה קיימת - אך
לא קיימות הערכות מדויקות באשר לנסיבות העשויות להוביל את
ישראל "להוציאה מהמרתף", ובאשר לשימושים שתעשה בה ישראל במידת
הצורך.  

מדיניות ישראל ביחס ל- NPT:
ה- NPT (Nuclear Non Proliferation Treaty - הסכם אי ההפצה של
נשק גרעיני) הינו נסיון להילחם בהפצת הנשק הגרעיני בעולם על
ידי יצירת נורמה של אי הפצה מכוח אמנה בינלאומית. כחלק
ממדיניות העמימות הגרעינית הכללית, גם מדיניותה של ישראל ביחס
ל- NPT היא רב צדדית. עמדתה של ישראל כוללת תמיכה עקרונית
בפירוז גרעיני בינלאומי והצעת הסכם להפיכתו של המזרח התיכון
לאיזור חופשי מנשק גרעיני בצמוד ליישוב הסכסוכים בו, תוך כדי
הבעת ספק בדבר היכולת לאכוף את ההסכם במזרח התיכון נוכח רצונן
של מדינות לרמות, מגמות העוינות השוררות באיזור ושאיפתן המוכחת
של מדינות עוינות לישראל לפתח או לרכוש נשק גרעיני.
לטענת פלדמן, ישראל אף פעם לא הביעה מדיניות רשמית ומקיפה באשר
לעמדתה בנוגע ל- NPT. עמדתה של ישראל, לכן, חייבת להיות מפורשת
מהתנהגותה, מהצהרות פומביות הנוגעות לנושאים המתייחסים רק
בעקיפין ל- NPT וממקורות לא פורמליים. פלדמן מונה חמישה
עקרונות המנחים את ישראל בהתייחסותה לניסיונות להגביל את תפוצת
הנשק הגרעיני במזרח התיכון:
1 - ישראל עומדת בתוקף על כך ששיחות בקשר לאפשרות של הגבלת
תפוצת נשק גרעיני במזרח התיכון תתחלנה רק לאחר שייחתמו בין
ישראל ומדינות האיזור הסכמי שלום מקיפים.
2 - הגבלות על התחמשות בנשק גרעיני במזרח התיכון ייושמו רק
לאחר שתושג תשתית של אמון בין מדינות האיזור.
3 - לשולחן הדיונים צריכות להצטרף כל מדינות האיזור ולא רק חלק
מהן.
4 - הסמכות לאכיפת ההסכמים העתידיים לא תואצל לארגונים
בינלאומיים (כאו"מ) - המדינות עצמן תפקחנה אחת על השנייה
באמצעות פקחים "on site".
5 - ישראל נחושה להבטיח שפירוז גרעיני לא יפגע בביטחונה
הלאומי. כתוצאה מכך, כל עוד תצטרך ישראל לשמור על הרתעתה
החזקה, כל הסכם בנוגע לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני יידחה
על ידה.
ישראל, עקב מספר סיבות, מסרבת בצורה מתמשכת לחתום על ה- NPT
ומסרבת לפתוח את מתקניה הגרעיניים בפני פקחים בינלאומיים. שי
פלדמן מצטט את דבריו של שמעון פרס, האומר:
"...some people would like us to clarify where we stand, but
if a fog is a part of a deterrent, let's keep the fog... We
have no reason to reassure the Iranians. If they are afraid
- this is our best deterrence".
ממשלות ישראל השונות חשו שחתימה על ההסכם תפגע ביכולתה של
ישראל לשמור על עמימותה הגרעינית, ושכל עוד מדינות המזרח
התיכון עדיין לא השלימו עם עצם קיומה של ישראל, ישראל צריכה
להמשיך וליהנות מ"הרתעה דרך עמימות". כמו כן, ישראל רואה עצמה
כנחותה ממדינות המזרח התיכון האחרות בכל הקשור ליכולתן להפר את
ההסכם - מדינות ערב, עקב שטחן הגדול, יכולות להחביא ולתפעל
מתקנים גרעיניים גם במידה והן תועמדנה תחת פיקוח כלשהו.

כפי שהוסבר קודם, על ישראל ליצור לעצמה דימויים מורכבים בעלי
פנים מתחלפות בכיוונים שונים. מדיניות העמימות הגרעינית סייעה
לישראל לשמור על דימוי של מדינה שקולה ואחראית שפניה לשלום
("שלומנית") מצד אחד, ומדינה המסוגלת ל"טירפון" שתפגע בכל מי
שיסכנה, מצד שני. מדיניות העמימות, באמצעות הדימויים הללו,
השיגה מספר יעדים חשובים. לפי דרור, "יש בדימוי על כושרה
הגרעיני של ישראל משום מתן יציבות לקיומה וקביעת מחיר עצום
לניסיונות להשמידה בדרך צבאית" (דרור, 1989, ע"מ 140). בזכות
דימוי המדינה המסוגלת ל"טירפון" הגבילה מצרים את יעדי מלחמתה
בישראל ב- 1973, ופנתה לאפיק הדיפלומטי במטרה להחזיר אליה את
חצי האי סיני. דימוי זה אף מאפשר לישראל לקבל סיוע מארצות
הברית, העוזרת לישראל להתחזק ולקיים יכולת צבאית קונבנציונלית
גבוהה על מנת שלא תצטרך להשתמש ב"נשק יום הדין". אולם, סיוע זה
לא היה מתאפשר לולא שמרה ישראל על פרופיל גרעיני נמוך ודימוי
של מדינה "שלומנית" ביסודה. רק בזכות הפרופיל הגרעיני הנמוך
עליו שמרה ישראל הסכימה ארצות הברית להמשיך ולספק לישראל סיוע
צבאי, וזאת למרות שישראל מעולם לא חתמה על ה- NPT.
ניתן לומר, אם כן, שהעמימות הגרעינית בה נקטה ישראל עד כה
(שנבעה מסיבות שהוצגו במהלך חלק זה) שרתה את האינטרסים
החיוניים שלה. אולם, מדיניות זו נמצאת כעת כבר בעשור החמישי
לחייה. מעצמות גרעיניות אחרות היו עמומות באשר ליכולותיהן
הגרעיניות רק מספר שנים מוגבל - ואז נטשו את העמימות. האם לא
הגיע הזמן שגם ישראל תנטוש את עמימותה? בחלק הבא של העבודה
יוצגו שתי חלופות אפשריות לעמימות הגרעינית - הרתעה גרעינית
מוצהרת וויתור על אופציה גרעינית, כדי לבדוק האם קיימת, כרגע,
חלופה עדיפה למדיניות העמימות הגרעינית.  

חלופות לעמימות הגרעינית  

חלופה א' - ויתור על האופציה הגרעינית:
בפני ישראל עומדת האפשרות לוותר על האופציה הגרעינית שלה,
במסגרת הסכם לפירוז גרעיני של המזרח התיכון ואולי אף כצעד
דרמטי חד צדדי. לפי עברון, גם הרתעה קונבנציונלית, ללא אופציה
גרעינית, יכולה להבטיח את בטחון ישראל. תהליך ההרתעה מורכב
משלושה מאזנים: מאזני העוצמה הצבאית, האינטרסים והנחישות. כדי
להשיג הרתעה מוצלחת ישראל צריכה לקחת בחשבון את יחסי הגומלין
בין שלושת המאזנים, ולא להסתמך רק על יכולתה הצבאית. רמת
נכונותן של מדינות ערב לפתוח במלחמה מול ישראל תלויה לא במאזן
העוצמה הצבאית בין המדינות הללו לישראל, אלא נמצאת בקורלציה
ישירה עם רמת המצוקה הפוליטית של המדינות השונות כתוצאה
מהאינטראקציה שלהן עם ישראל. פתרון מצוקה פרטיקולרית זו
(באמצעות מחויבות ישראלית לשלום) ישפר, עבור ישראל, את מאזן
האינטרסים המונח ביסודו של תהליך ההרתעה. ישראל, אם כן, מסוגלת
לקיים הרתעה מוצלחת, חזקה ויציבה גם ללא נשק גרעיני- בתנאי
שתטה את מאזן האינטרסים ומאזן הנחישות לטובתה.
בשעות כושר היסטוריות עשוי הכושר הגרעיני הישראלי להוות קלף
מיקוח להישגים מדיניים-ביטחוניים רבי ערך. כמו כן, במקרה של
לחץ גובר מצד מעצמות העולם עשוי להפוך פירוק מהאופציה הגרעינית
לרע במיעוטו, תוך מאמץ לקבל עבור הוויתור תמורה מירבית. גם
במידה ובנקודת זמן כלשהי יהיה בידי מדינות מזרח תיכוניות
נוספות (פרט לישראל) נשק גרעיני, עשוי פירוז כפוי של כל הצדדים
מנשקם להגביר את ביטחונה של ישראל. אולם, תרחישים אלו הם
(כרגע) היפותטיים בלבד, ובמצב העניינים הנוכחי לוויתור
הפוטנציאלי על האופציה הגרעינית חסרונות רבים בהשוואה למדיניות
הנוכחית:  
1 - יכולת גרעינית ישראלית מונעת תרחיש בו למדינה ערבית כלשהי
יש נשק גרעיני וישראל אינה מסוגלת להשיב לה באותו המטבע.
2 - הדימוי העמום של יכולתה הגרעינית של ישראל מרתיע את מדינות
ערב מלפתוח במלחמה כוללת עם ישראל, ומהווה תמריץ לקבלת מדינת
ישראל כעובדה היסטורית שלא ניתן לבטלה.
3 - דימויה של ישראל כבעלת כושר טכנולוגי לפתח יכולת גרעין
מוסיף למעמדה הבינלאומי של ישראל ולשם המסחרי שלה.
4 - איום במימוש האופציה הגרעינית יכול, בעתיד, לשמש הדק
שיחייב מדינות וגורמים בינלאומיים להתערב ולכפות על מדינות ערב
הסדר במזרח התיכון, אם בנסיבות כלשהן הדבר יהיה רצוי מבחינה
ישראלית.
5 - אם תוותר ישראל על יכולתה הגרעינית היא תישאר ללא קלף
המיקוח החזק ביותר שלה.
6 - בראייה ארוכת טווח מהווה יכולתה הגרעינית של ישראל
"נדוניה" לשיתוף פעולה אסטרטגי עם מדינות ערב.
7 - דימוי עלום של יכולת גרעינית ישראלית מהווה גורם המשפיע גם
על מדינות החיצוניות למזרח התיכון (מדינות אירופה וארצות
הברית, למשל), והוא עשוי להרתיע מדינות אלו מלנסות ולדחוק את
ישראל לפינה.
עקב הסיבות הללו, בהיעדר שינוי כלשהו של המצב השורר במזרח
התיכון כיום, העמדה הגרעינית הישראלית הנוכחית עדיפה בהרבה על
החלופה הנ"ל.

חלופה ב' - הרתעה גרעינית מוצהרת:
אלטרנטיבה מנוגדת וקוטבית לחלוטין לחלופה שתוארה קודם היא
החלופה אותה אציג בשורות הבאות- ההרתעה הגרעינית המוצהרת.
בספרות המחקרית מצוינות מספר סיבות אשר בעטיין אל לה לישראל
להצהיר בגלוי על יכולתה הגרעינית (במידה והיא אכן קיימת), אולם
היום, בראשית המאה ה- 21, הנימוקים הללו נראים אנכרוניסטיים
משהו.
לטענת דרור, חימוש גרעיני ממשי ומוצהר של ישראל יזרז חימוש
גרעיני של מדינות ערב, אולם כיום לא ניתן יותר להשתמש בנימוק
זה כטיעון האמור למנוע הרתעה גרעינית ישראלית מוצהרת. מדינות
ערב, גם בתקופת העמימות הישראלית, עשו ועושות מאמץ עליון על
מנת להשיג לעצמן נשק גרעיני- פקיסטן הפכה זה מכבר למעצמה
גרעינית, והפצצה שברשותה אף מכונה "הפצצה האיסלאמית". כבר לפני
20 שנים לעיראק היתה תוכנית גרעין שאילצה את ישראל להפציץ את
הכור באוסיראק, ובמרוצת השנים אנו שומעים שוב ושוב על ניסיונות
איראניים להתחמש בפצצה גרעינית. על כן, איני סבור שהצהרה
ישראלית בדבר יכולותיה הגרעיניות תגרום לשינוי במאמצי החימוש
הערביים- הם ממילא כבר קיימים.
טעם נוסף אותו מציין דרור אינו אקטואלי אף הוא. בזמן המערכת
העולמית הדו-קוטבית (בימי המלחמה הקרה), היתה סכנה שחימוש
גרעיני ישראלי מוצהר יביא את ברית המועצות לסייע למדינות ערב
בניסיונותיהן להשיג נשק גרעיני. ברית המועצות כבר מזמן אינה
קיימת, ובכל מקרה, גם כיום (ללא הרתעה גרעינית ישראלית מוצהרת)
קיימת זליגה של ידע אטומי רוסי בכיוונן של מדינות ערב עקב
מניעים כלכליים.
במידה וישראל אכן תצהיר בגלוי על יכולותיה הגרעיניות, קיים
סיכון שהדבר יוביל ללחץ בינלאומי (גם מצד ארצות הברית) על
ישראל. אולם, לפי פלדמן, הרתעה גרעינית מוצהרת עשויה לסייע,
בסופו של דבר (וכפי שיומחש כאן בהמשך)לישראל ולמדינות ערב
להגיע להסכמי שלום, דבר שיפסיק את הלחץ לאלתר.
דוקטרינת ההרתעה הגרעינית המוצהרת תכלול הצהרה פשוטה, שתבהיר
כי כל ניסיון ערבי לחצות את גבולות ישראל בכוח צבאי משמעותי
יביא לענישה כבדה ביותר. מטרת האסטרטגיה הנ"ל תהיה להרתיע את
מדינות ערב מלפתוח במעשי איבה נגד ישראל, על ידי הבהרה כי בידי
ישראל האמצעים להענישן בצורה חמורה ביותר. ההרתעה הגרעינית של
ישראל חייבת להיות גלויה ומפורשת על מנת שתגביר את סיכויי
ישראל לחיות בשלום ובביטחון. לכן, במידה וברשות ישראל פצצה
הנמצאת כיום "במרתף", היא צריכה להצהיר מפורשות על דבר קיומה.
במידה ואין עדיין נשק גרעיני בידי ישראל, הצהרה זהה צריכה
להתפרסם כאשר הנשק הגרעיני יהיה בידיה.
מהם יתרונותיה של ההרתעה הגלויה על פני המדיניות הנוכחית?
הרתעה גלויה מעניקה אמינות רבה יותר לאיומי ההרתעה של ישראל.
מעמדה הגרעיני הנוכחי של ישראל מעורפל מאוד, והוא יוצר אי
ודאות רבה מדי. לכן, בעתות משבר עלולות מדינות ערב להתעלם
מאיומיה המרומזים של ישראל. יתרון נוסף של ההרתעה הגרעינית
הגלויה מצוי בעובדה שהיערכות גלויה מאפשרת יצירת דוקטרינה
לשימוש בנשק גרעיני, ובכך היא מצמצמת הסתברות שייעשה בנשק
שימוש לא נכון. לדוקטרינה מקיפה בנוגע לשימוש בנשק גרעיני יש
יותר סיכויים להיות נכונה ומוצלחת אם בתהליך עיצובה יהיו
מעורבים אנשי צבא, מדינאים, פיזיקאים, אסטרטגים אזרחים ועוד.
היכולת למשוך קשת רחבה של דעות תבוא, בהכרח, על חשבון החשאיות
הנוכחית. לכן, פיתוחה של דוקטרינה בריאה כרוך בגילוי דבר קיומו
של הנשק.
הרתעה גלויה תאפשר, בנוסף, לפתח "דיאלוג אסטרטגי" בין הצדדים
השונים בסכסוך הישראלי-ערבי. דיאלוג זה עשוי להוביל להבנה
הדדית של כל הצדדים בנוגע לצעדים מהם עליהם להימנע כדי לחסוך
מעצמם ספיגת תגמול לא קונבנציונלי. דיאלוג זה יאפשר לשפר את
ההרתעה על ידי העברת מידע על לוחות מחירים, דבר שבהכרח יוביל
להפחתת ההסתברות שבעת משבר יווצרו עיוותי תפיסה. כמו כן, גילוי
דבר קיומו של הנשק הגרעיני יאפשר להפוך את הדיון בהלכות נשק זה
לנחלת הציבור כולו. במידה וגילוי זה אכן יתרחש, התקשורת תעסוק
בנושא, אוניברסיטאות יחקרוהו, מדינאים ידברו עליו, והציבור
יעבור, בעצם, סוציאליזציה שתסגל אותו לחיים בסביבה גרעינית.
סוציאליזציה זו תפחית למינימום את לחצם של מגזרים שונים במזרח
התיכון על ממשלותיהם לנקוט במדיניות תוקפנית במידה בלתי סבירה,
וההתנגדות בתוך מדינות ערב להתנהגות מתונה שלהן כלפי ישראל
תפחת.
לאחר כיבוש שטחי יהודה, שומרון ועזה ב- 1967, הקונצנזוס
הישראלי טען שעל ישראל להחזיק בשטחים אלו משום שהם מרחיקים את
מרכז הארץ מגבולות המדינה. קונצנזוס זה הלך ונשחק בשנים
האחרונות, והרתעה גרעינית מוצהרת עשויה לסייע להמשך תהליך זה,
על ידי חיזוק העמדה בשיח הציבורי הישראלי הגורסת שישראל יכולה
לחיות בביטחון גם בגבולות הקרובים לגבולות יוני 1967. במידה
ואזרחי המדינה יחושו "חזקים" ובטוחים יותר, עקב כוחה הצבאי של
ישראל וכושרה הגרעיני, יגבר הסיכוי שהם יהיו מוכנים לוויתורים
טריטוריאליים כואבים. נסיגה ישראלית לגבולות הקרובים לאלה בהם
החזיקה עד למלחמת ששת הימים, תוך מעבר להרתעה גרעינית מוצהרת,
תביא למצב בו תפיסת המחיר הכרוך בתגמול גרעיני תרתיע את הערבים
מלתקוף את ישראל, וזאת עקב החשש שהצבת אתגרים כלשהם לאחר נסיגת
ישראל תגרום להסלמה העלולה להיגרר למלחמה גרעינית. לכן,
ויתורים ישראלים עתידים, מלווים במעבר להרתעה גרעינית מוצהרת,
עשויים להוביל לשלום יציב ובטוח במזרח התיכון.

סיכום:
כבר מראשית ימי פרוייקט הגרעין הישראלי, בסוף שנות ה- 50',
ליוו אותו עמימות וחשאיות מוחלטת. העמימות היתה, למעשה,
המדיניות היחידה אותה יכלה ממשלת ישראל לאמץ באותם הימים: מצד
אחד, מדינת ישראל היתה חייבת להתחמש בנשק גרעיני שיערוב
לביטחונה ולעצם קיומה. מן הצד השני, היה על ישראל לשמור על
דימוי של מדינה שקולה ואחראית שפניה לשלום ולא למלחמה. בניגוד
למעצמות גרעיניות אחרות, ששמרו על עמימות גרעינית רק בשלבים
הראשונים של הפרוייקט הגרעיני שלהן, בישראל העמימות התבססה
והשתרשה, וכפי שהובהר בחלקה הראשון של עבודה זו, היא אכן
הגשימה את יעדיה ושמרה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.
בחלקה השני של העבודה ניסיתי לבדוק האם שינוי כלשהו במדיניות
הגרעין הישראלית יכול להסב לה תועלת רבה יותר מהישארות בערפל
בו היא ממקמת את עצמה כיום. וויתור על האופציה הגרעינית אינו
יכול לעמוד על הפרק בעתיד הנראה לעין, וזאת עקב סביבתה המאיימת
והתחרותית של ישראל במזרח התיכון. מנגד, מעבר למדיניות של
הרתעה גרעינית מוצהרת יכול לשפר את הרתעתה של ישראל ולחזק את
ביטחונה.
קצרה היריעה מלפרט את כל ההשלכות הכרוכות במעבר להרתעה גרעינית
מוצהרת. טענתי העיקרית היא, שבמידה וישראל תעבור להרתעה
גרעינית מוצהרת ידי ביד עם חתירה אמיתית וכנה לשלום מלא עם
שכנותיה, יתכן ויושג שלום יציב במזרח התיכון. אולם, חשוב לציין
ששינוי המדיניות המוצע כאן חייב להיעשות בתבונה ובזהירות.
במידה וישראל תעבור למדיניות של הרתעה גרעינית מוצהרת בצורה
פזיזה ותוקפנית מדי, עלול הדבר להוביל להידרדרות מסוכנת ביחסיה
של ישראל עם שכנותיה, וזאת משום שהן תפרשנה את שינוי המדיניות
הישראלי כאקט תוקפני נגדן. לכן, גדלים סיכויי שינוי מדיניות
עתידי בכיוון זה להצליח אם הוא יבוא לא מן החלק הניצי של
המערכת הפוליטית והצבאית הישראלית, אלא דווקא מן החלק המתון
יותר- במידה והוא יהיה מוכן, מתוך תחושת חוזק וביטחון בכוחו
הצבאי, לבצע ויתורים כואבים למען השלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מעניין שדוווקא
לערוך את דף
היוצר שלי אני
לא יכול, אבל
סלוגנים? סע אחי
סע, תירה כמה
שאתה רוצה,
אנחנו אפילו לא
קשורים לזה, זה
כבר בידי
הממשלה


אני, קצת מתעצבן
שעקב עומס
אפשרויות העריכה
חסומות כרגע


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/12/04 19:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איוון בליבית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה