חיוך, רגע קטן של אושר כאשר כתבת, "בוא איתי, לצ'אט"...
'רק לצ'אט', חשבתי לעצמי "זה לא רק מה שאני רוצה'.
"לא" כתבתי בלב שבור "לא חוזר לצ'אט, לעולמי עולמים".
"למה" כתבה "אתה כבר לא אוהב אותי יותר?"
"כי אני רוצה לחבק אותך, לנשק אותך, להיות לידך", החזרתי.
דומיה, שניות ארוכות כמו ימים או אולי אפילו שנים.
"בוא לצ'אט, נהייה שם ביחד", המשיכה בשלה.
"לא", והדמעות עלו בעיניי, "לא, אני רוצה אותך מוחשית".
"טוב", ממשיכה הבחורה, "זה לא יקרה בקרוב".
"אני צריכה להכיר אותך יותר טוב", המשיכה לתרץ.
"הצ'אט זה לא המקום בשביל הכירות מעמיקה", אמרתי, מנסה להכניס
היגיון לשיחה מטורפת זו.
"טוב, ביי", היא כתבה, שוברת את ליבי בידיעה שאני אחזור
לצ'אט.
"חכי שנייה", מנסה בייאוש, "חכי רגע".
"מה?" כתבה בטון חסר סבלנות "מה?"
עולמי החשיך עלי, הרגשתי מחנק בגרוני, הדמעות הציפו את עיניי
שוב.
"בואי נחתוך קשר", כתבתי בידיים רועדות כשליבי צונח למעמקי
השחור.
"למה? בוא נהייה ידידים", החזירה תשובה לאחר דקה או שתיים.
'כי אני אוהב אותך', חשבתי לעצמי, 'כי אני רוצה אותך'.
ובמקום זאת כתבתי "כי אני לא יכול להמשיך כך, בצ'אט".
"תראה, טוב לי איתך בצ'אט, בוא לשם, נהייה ידידים לצ'אט",
התעקשה.
משהו בי נשבר, כבר לא יכולתי לעמוד יותר מולה, פרץ עז של רגשות
מבולבלים פרץ בתוכי, התחלתי לבכות, כמו ילד קטן שלקחו ממנו
סוכרייה או צעצוע...
"לא, ביי" הקלדתי וסגרתי את חלון המסנג'ר.
בהיתי במסך זמן בלתי מוגדר, מנסה להבין למה אני חושב כל ומתנהג
אחרת, מנסה להבין למה אני דוחה ידידות ממושא אהבתי.
"חכה שנייה" קפץ לי החלון של המסנג'ר אחרי שעה בערך.
"מה?" כתבתי בניסיון שלא להיסגר את פרץ רישותי "מה את רוצה?"
"אם אתה אוהב אותי אל תלך, חזור לצ'אט" התחילה לסחוט את
רגשותיי.
"אני לא חוזר לשם יותר, נתתי מילה של גבר" כתבתי במשך שניות
ארוכות.
"אתה שונא אותי" המילים הטיחו בי דרך המסך ורמסו את נשמתי.
"אתה כבר לא אוהב אותי יותר" המשיכה לפגוע שלא במתכוון.
"אני הולך" כבר לא יכולתי לשאת את הכאב יותר "נדבר מחר, ביי".
"ביי" היא כתבה "אם תרצה, אני בצ'אט" ממשיכה בשלה.
"ביי" החזרתי לה שוב, בידיעה שמחר המונולוג הזה יחזור על
עצמו.

"תודה שקראתם את זה, ביי", כתבתי לכם בידיעה שאתם קוראים את
זה, "ביי".