אני אוהב אותך.
מדהים כמה שהמילים האלו יכולות להוות עבור אדם אחר עולם
ומלואו, ובשבילי? סימן שעלי לברוח. בכל שנות חיי אהבו אותי
מספר מצומצם של אנשים. אם עושים ממוצע של הדברים יוצא מעין יחס
של בן אדם אחד לארבע שנים. נפלא ממש. תמיד הייתה לי את הנטייה
להתרחק מאנשים. אני יכולה רק לנסות להסביר את סיפור חיי - בת
פוגשת בן, בן מוצא חן בעיני בת, בת מתחילה לדבר ולפלרטט, בן
מתחיל להתאהב, בת מתחילה להתאהב, בן אומר לבת שהוא מאוהב, בת
נסוגה אחורה ובורחת. וזה בערך מה שקרה ב-22 שנה האחרונות. עד
שיובל הגיע.

יובל ואני הכרנו ביום קיץ חמים אך מעונן בבית קפה בתל אביב.
ככה האמת נראה גם הקשר שלנו - טוב ויפה אבל עם משהו עכור
מלמעלה. אני ורעות ישבנו בבית קפה, ושם הוא עבד.  חברה שלי
הבחינה בו מרחוק, יש לה את מה שנקרא "רדאר לבחורים פנוים".
כמובן שהיא רצתה אותו לעצמה מפני שבואו נודה בזה - מכוער הוא
לא היה. בזמן  שהוא לקח את ההזמנות שלנו (אחד קפה הפוך עם חלב
דל שומן ומעט קצפת מלמעלה, ואחד בוץ) רעות הייתה עסוקה בלשחק
באופן מאוד לא מכוון בקצוות שיער שהייתה מונחת ברישול על כתפה,
ובעפעוף בלתי פוסק. כשהוא חזר עם ההזמנות שלנו, היא עדיין ישבה
שם ועפעפה לעברו. הוא עשה משהו שכל בן אדם נורמאלי אחר במצבו
היה עושה. שואל אותה אם נכנס לה משהו לעין. היא נעלבה לחלוטין
מהעניין בעוד שאני התחלתי להשתנק מהקפה שלי בניסיון עלוב
להסתיר את הצחוק. אחרי התקרית הזאת רעות התעקשה שנעוף משם כמה
שיותר מהר.
בבית הוצאתי מהארנק את הקבלה של בית הקפה כדי לדחוף אותה לאחת
המגירות שלי כדי שאני לפחות ארגיש מסודרת. על גב הקבלה היה
משורבט משפט קטן -

קפה בוץ נכון?
אם הוא לא גרם לך למצמוץ יתר, אני אשמח אם תתקשרי אלי... יובל
(המלצר מהבית קפה)
6415385 - 09

התיישבתי בהלם על הספה וניסיתי להבין מה הרגע קרה כאן. ניסו
להתחיל איתי? זה חידוש. אם כבר התחילו איתי, חשבתי לעצמי, עדיף
שאני אעשה עם זה משהו. הסתכלתי על השעון. 23:43. מאוחר מדי.
חוץ מזה, עדיף לחכות יום- יומיים כדי לשחק אותה קשה להשגה.

אחרי יומיים החלטתי שהגיע הזמן להתקשר. פיניתי לעצמי שעה וחצי
בשביל זה. אם אני מכירה את עצמי, ייקח לי בערך חצי שעה לחשוב
מה לומר, 25 דקות לחשוב איך לומר את זה ועוד חצי שעה לאזור את
האומץ להתקשר. אה כן, וחמש דקות בשביל השיחה עצמה. אחרי שעברתי
את כל התהליך המפרך הזה הרגשתי מוכנה נפשית. מקסימום, חשבתי
לעצמי,  אני גרה בקומה רביעית, יש סיכוי טוב למות מהיר ונטול
כאבים אם אני קופצת מהמרפסת. צלצלתי. לאחר מספר רגעים מותחים
של קו חיוג, קול ענה לי.
"הלו?"
"היי... אני לא יודעת אם אתה זוכר אותי... אני זאת מהבית קפה?
קפה בוץ זוכר?"
"אה... כן כן אני זוכר... בהחלט לקח לך הרבה זמן להתקשר
לכאן."
"תשמע אני לא רגילה לקבל מסרים סמויים על גבי קבלות מבתי קפה"
(מטומטמת, לא היית צריכה לומר את זה, עכשיו הוא יחשוב שאין לך
מחזרים).
"בכל מקרה... אני שמח שהתקשרת... אני יובל כמו שכבר הבנת
מהפתק... ואחרי שראיתי שאת אוהבת קפה נורמאלי בלי כל מיני
התקשקשויות, אני יכול להרשות לעצמי לקחת אותך לפגישה... מה
דעתך?"
"ואיך אני בדיוק יכולה לדעת אם אני יכולה להרשות לעצמי להרשות
לך לקחת אותי לפגישה?"
"ממממ צודקת... אין מה לומר את צודקת. בואי נחשוב... איזה פרט
עלי יעזור לקבוע אם יש עתיד?"
" שאלה חשובה בשבילי... זה נושא שאי אפשר להקל בו... זה יכול
לקבוע את כל מערכת היחסים שלנו אתה יודע... אוקיי, בוא ננסה את
זאת - אם היינו יושבים ביחד במטוס, היית נותן לי לשבת ליד
החלון?"
"לא. "
"מה זאת אומרת לא?!"
"זאת אומרת לא כי אני מכיר את עצמי... ובדרך כלל במטוסים אני
נרדם ממש חזק, כן אני יודע אני אחד מהמוזרים האלו שנרדמים
במטוסים, אבל שתביני - אפילו ששופכים עלי מים זה לא עוזר. אז
מה שהייתי עושה... זה לקנות לך את שני המושבים שליד החלון כדי
שיהיה לך חלון, ודרך גישה לצאת החוצה שלא תצטרכי מנוף כדי
להרים אותי."
"אתה יודע מה? אני מסופקת. אני מרשה לך להרשות לעצמך לקחת אותי
לפגישה."
"אז... בואי נקבע שאני אוסף אותך ביום שישי בתשע?"
"כן, אין בעיה, רחוב הראשונים 38 תל אביב."
"מעולה אז נתראה אז"
"כן נתראה אז. ודרך אגב קוראים לי שחר"

ביום שישי, לאחר שיחות ועידה ארוכות עם כל החברות שלי בנוגע
לסוגית הלבוש, הייתי מוכנה ב 8:45 לבושה בשמלת סטרפלס שחורה עם
הסנדלים החדשים שלי.
ב 21:15 יובל הגיע. מעולה. זה אומר שהוא כמוני. מאחר לכל מקום.
אני יודעת שהפעם הייתי מוכנה ועוד לפני הזמן, אבל אתם יודעים -
פגישה ראשונה, אי אפשר לדעת מה יכול לקרות..
יובל הביא אותי למסעדה איטלקית מקסימה. כאילו הוא ניחש שאני
הכי אוהבת אוכל איטלקי. על כוס יין אדום יבש, הוא סיפר לי שהוא
בן 24 ושהוא גר בהוד השרון. הוא מתחיל ללמוד ארכיטקטורה
באוניברסיטת תל אביב בסתיו הבא. סיפרתי לו שאני רוצה להיות
רופאה. מכיתה ח' בערך.  הערב עבר כל כך טוב וכל כך מהר עד שלא
שמתי לב כבר שהשעה היא 00:45 ושאני כבר עומדת מתחת לבית שלי.
"אתה יודע מה? לא בא לי ללכת הביתה. בוא נטייל. אני אפילו אקח
אותך למקום המיוחד שלי."
"המקום המיוחד שלך? אני מסכים לבוא כל עוד לא תגררי אותי לאיזה
סלע שיושב לו על החוף ומשקיף על הים. אני שונא ים."
יכולתי לנשק אותו. "סוף סוף! עוד בן אדם שפוי ששונא ים. מה כל
כך טוב בים? כאילו נכון - נורא יפה והכול... אבל שאתה נכנס
לתוכו - פיכס! זה כמו לטבול בתוך השירותים של כל מדינת ישראל!
ואחרי זה - כשאתה יוצא לחוף ומחליט לשכב טיפה על המגבת כדי
לנוח ולתת לגוף שלך לנקות את הרעלים מגופך, אתה צריך לנקות את
עצמך מכל החול שנדבק אליך, ואחרי שאתה עושה את זה, אז אתה צריך
לנקות את המגבת כדי שלא ידבק לך עוד חול. ואז שאתה סוף סוף
מצליח להירגע טיפה ולנוח, מגיע הערס השכונתי, ובריצה נועזת
לתפוס את הכדור של המטקות יעיף עליך ארגז חול שלם. ממש חוויה
מושלמת הים הזה."
"והמדוזות? איך ששכחת את המדוזות? השקיות ניילון שצפות בים
ומוצצות לך את הנשמה. ושלא נשכח לרגע את הערס השכונתי שלנו עוד
פעם שחייב לזרוק שקית ניילון לים ולצעוק מדוזה."
חייכתי אליו ומשכתי בידו. "מספיק לדבר על הים. בוא נלך"
לקחתי אותו למקום המיוחד שלי. זה היה אתר בנייה ברחוב הרצל
שנטשו אותו לפני 10 שנים. אני יודעת שזה מסוכן להיכנס לאתר
בנייה נטוש כי דברים יכולים ליפול עליך, אבל אם הם לא נפלו
במשך 10 השנים האחרונות - הם לא יפלו היום.
טיפסנו למעלה במדרגות עד שהגענו לעליית הגג הלא גמורה. ניגשתי
לפינה והוצאתי מתוך חור בקיר שמיכה משובצת ומידנית שבתוכה בצבץ
בקבוק יין חצי גמור, וכוס יין אחת.
"אנחנו נצטרך להתחלק בכוס, יש לי רק אחת"
"זה בסדר, אני לא דואג" הוא אמר וחשף שורה של שיניים לבנות.
פרשתי את השמיכה מתחת לשמיים ונשכבתי עליה. הוא נשכב לצידי.
ככה, אחד ליד השני העברנו את הלילה. מדברים. ושותים לסירוגין
יין מהכוס הבודדת.

ככה עברו להם שבועיים. אני ויובל היינו ספק ידידים ספק חברים.

בילינו יחד כל הזמן - הלכנו לסרטים, לתערוכות, להצגות, אבל לא
התנשקנו אפילו פעם אחת.  אני רציתי אותו. וידעתי שהוא רוצה
אותי. ולא הבנתי למה הוא לא עושה כלום בנידון. כבר התחלתי
להתייאש.
יום אחד הוא ליווה אותי הביתה אחרי שראינו סרט. אני כמובן
בכיתי חצי סרט, כי זה בדרך כלל מה שקורה לי בסרטים.
"לילה טוב יובל" אמרתי  ונישקתי לו על הלחי. באתי להיכנס כשהוא
משך אותי אליו ואמר לי "אני אוהב אותך. את יודעת את זה נכון?"
הבטתי בו בבלבול.  לפני שהמוח שלי התחיל להתאושש הרגלים שלי
כבר נשאו אותי למעלה לבית הבטוח, שהן משאירות אותו למטה,
מבולבל לא פחות ממני.
היצר שלי לברוח השתלט עלי שוב. לא התקשרתי אליו, לא עניתי לו,
ניתקתי קשר. רציתי להתקשר אליו. באמת שרציתי. אבל המוח שלי חשב
אחרת. אחרי שבועיים של טלפונים חוזרים ונשנים, הודעות ארוכות
במשיבון, הוא הפסיק. חשבתי לעצמי שהוא בטח התייאש ממישהי כל כך
מתוסבכת כמוני. למה הוא צריך להתעסק איתי? עדיף לו שילך וימצא
מישהי אחרת... למרות שהייתי מעדיפה שהוא פשוט יחיה לבד עד סוף
שארית חייו.
בערב שבת, לבשתי טרנינג מסמורטט, שמתי בווידיאו את "כשהארי פגש
את סאלי" והתכוננתי לרחמים העצמיים שסביר להניח יציפו אותי
אחרי הסרט. בדיוק שהסרט נגמר, נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי את
הדלת. זה היה יובל.
"יובל מה אתה עוש..." לא הספקתי לסיים את המשפט. הוא תפס את
היד שלי, תפס את המפתחות שלי, יצא איתי החוצה ונעל את הדלת
שלי. חשבתי לעצמי שאולי זה זמן טוב להתחיל לצרוח הצילו. הוא
לקח אותי למכונית שלו נכנס פנימה נעל את הדלתות והתחיל לנסוע.

"יובל אתה מוכן אולי עכשיו להסביר לי מה אתה עושה?"
"אני? רק מנסה להבין מה קורה פה."
"מה קורה פה? אולי אתה צריך לענות לי על זה?"
"למה בדיוק?"
"למה בדיוק? אולי כי אמרת לי שאתה אוהב אותי?"
"ומה בדיוק רע בזה? חשבתי שאת מרגישה כלפי משהו"
"מי אמר לך שאני מרגישה כלפיך משהו? מה אתה קורא מחשבות עכשיו?
וחוץ מזה גם אם כן - עדיף לך לא להתעסק איתי. תסמוך עלי."
"למה את חושבת ככה בדיוק? כי אני די רוצה להתעסק איתך"
"להגיד לך למה לא להתעסק איתי, יובל? כי לא כדאי לך. אני מכירה
את עצמי אני אפגע בך בסופו של דבר."
"מאיפה את יודעת שלא עשית את זה כבר? הבריחה שלך ממני אחרי
שאמרתי לך מה אני מרגיש לא הייתה בדיוק מה שציפיתי "
"טוב, טוב מה הייתי אמורה לעשות? אתה הפתעת אותי!"
"הפתעתי אותך? את ידעת טוב מאוד שאני אוהב אותך. ראו את זה
עליך... אל תשחקי איתי."
"אתה רואה? אסור לך להתעסק איתי! אני קשה, מתוסבכת, אי אפשר
לקחת אותי לאכול בשום מקום כי אני בררנית באוכל, אני בורחת
מאנשים, אני עקשנית... מי רוצה להיות עם בחורה כזאת? תשאל את
כל ארבעת הבחורים שהיו  מעורבים בחיי - והם יגידו לך את
התשובה."
"את יודעת מה? את שכחת כמה דברים. את קשה , מתוסבכת, בררנית
באוכל, בורחת מאנשים, עקשנית... ויפה, ומקסימה, ומצחיקה, ואפשר
לדבר איתך, ואת מבינה אותי, ואת שותה קפה בוץ." הוא חייך אלי
והשפיל את מבטו. "אני אוהב שכשאני חושב עליך נעשה לי מתוק בפה,
ושאחרי שאנחנו מבלים ביחד יום שלם אני יכול עדיין להרגיש את
הריח של השיער שלך, אני אוהב שכשאת מחייכת את מאירה את כל
החדר... ואני אוהב שכשהעור שלך נוגע בעור שלי אני מרגיש
צמרמורת. אני אוהב אותך... בגלל מה שאמרת... ובגלל מה שאני
אמרתי. ואת יכולה לבחור מה לעשות עם זה עכשיו."
הוא עצר מול הבניין שלי. הסתכלתי עליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה
לעלות לשתות משהו.
"רק אם זה קפה בוץ" הוא אמר.
"גם אני אוהבת אותך" אמרתי בחיוך.